לא בצחוק – ברצינות : מילים לזכרו של מורה דגול שנתן לבלוג הזה את שמו

ארז רפפורט ז"ל נפטר בטרם עת לאחר שלקה באופן מפתיע בדום לב. זכיתי ללמוד אצלו רק שנה אחת מחיי, אבל הוא מסוג המורים שהייתי שמחה להמשיך ללמוד איתו, ללמוד ממנו, כל חיי. ועכשיו הוא איננו.
 
מהקורס של ארז – היבטים מתקדמים בניתוח יצירות – לקחתי לא רק כלים מוסיקולוגיים, כי אם דרך חיים. בדמותו ובאישיותו ארז מימש את האחדות המופלאה שבהתבוננות האסתטית המלומדת. כל החוששים לפרק יצירת מופת לגורמים, פן תאבד או תיטשטש השלמות שבה, היו משנים את דעתם לו חוו ניתוח מדוקדק של ארז שהקפיד לפרק כל יצירה לגורמים הקטנים ביותר בלי לשבור שום דבר בדרך. לבסוף היה תמיד מחזיר את היצירה לרמת המכלול, אל השלם ואל השלמות – שלמות שעוררה עוד יותר פליאה והשראה לאור הפרטים שארז האיר בדרך. כאשר ניגן בעצמו את הדוגמאות, תמיד שיקף בנגינתו את כל הידע שהצטבר לו, בהקפדה על ניואנסים והדגשות. כאשר השמיע דוגמאות מוקלטות אלו היו הביצועים המיוחדים ביותר, לאניני טעם ולמביני עניין.
 
חבריי לכיתה נהגו ללעוג לי על רגשנות היתר שהייתי מפגינה בשיעורים. מה לעשות? אני מהאנשים המוזרים שניתוח מעמיק – כאשר אני מצליחה לעקוב ולהבין – גורם להם חוויה של גילוי המעוררת בהם התרגשות של ממש. אין הרבה אנשים שנוטים להתרגש ככה מגילוי איזה דומיננטה שניונית סמויה או רמז מוקדם למודולציה שבדרך. אבל ארז מעולם לא צחק. הוא השתעשע מהמוחצנות הרגשית שלי, אך עשה רושם שהבין ללבי. כי כנראה גם הוא היה נרגש בצורה כזו או אחרת מאותם גילויים.
 
תוך כדי השיעורים יצא לי להרהר הרבה (כהרגלי) על קשרים ומשלים בין עקרונות הפעולה של המוסיקה לבין העולם והחיים האנושיים. כך, כשעברנו בין הפוגות של הפסנתר המושווה, התחלתי לחוש ייחודיות של כל סולם, ואופי שהתגלה בלבוש שבו עיצב באך כל סולם וסולם – פעם ראשונה בספר הראשון ופעם שנייה בספר השני. מעבר להתרגשות מהגילויים שבניתוח, התחילה להתגבש אצלי מעין פילוסופיית חיים. התחלתי להשוות אנשים מקרובים אלי לסולמות השונים, וגיליתי שלא פעם, כאשר הצלחתי "לנחש" את הסולם הפנימי של אדם קרוב אלי, התובנות שעלו עם ניתוח הפוגה באותו הסולם התאימו לאישיותו, לאופיו ולסיטואציות בחייו. אם יום אחד גם אתם תגיעו אלי לטיפול בשיטת "כל אדם הוא סולם" או "אמור לי את הסולם שלך, ואנתח לך את החיים", דעו שהכול התחיל שם, בריחופים המזדמנים שלי בין פוגה לפוגה בשיעורים של ארז.
 
בסוף השנה, אחרי שארז דיווח על הציונים בעבודות הסיום, הודיתי לו על הקורס, ושלחתי לו גם שיר – תוצר יצירתי-ספרותי שנולד לי מתוך אותם הרהורים  בשיעור שלו. בתגובה סיפר לי ארז על הנאתו הגדולה מהכיתה הספציפית הזאת ונימק:
 
עצם נוכחותם של אנשים (כמוך, וכמו כמה מחברייך לכיתה) שבורכו ביכולת להתרגש ממוסיקה ובסקרנות לנסות להבין "איך זה עובד", היא היא הדבר שעושה לי את זה…
 
ובענין השיר ששלחתי לו כתב:
 
השיר שצירפת – נהדר. קריאתו הזכירה לי את הכותרת של בטהובן "סקרצו מא סריוזו" (בצחוק אבל ברצינות).
 
פתחתי את הבלוג הזה בין היתר כדי לתת במה לאותה פילוסופיית חיים מוזרה שלי – אותה נטייה לקשר, לפרש, להמשיל ולדמות בהשאלה הדדית בין אמנות המוסיקה לבין אמנות החיים. כשחיפשתי שם לבלוג נזכרתי מיד בתגובה הכנה והנוקבת של ארז לאותו שיר.
 
קצת באיחור,
אבל תודה לך, ארז. עכשיו יותר מתמיד הבלוג הוא על שמך.
 
לסקרנים שביניכם, לא אתקמצן. להלן השיר המדובר. אינני יודעת כמה מכם יצליחו להבין, אם לא למדתם אצל ארז או מישהו כמוהו.
 
Fugire della cadenza
(תרגיל מס' 30 בהובלת קולות)
 
הסיום הזה
הוא רק מדומה.
 
במודולציה דרך אקורד משותף
הסובדומיננטה שלי
היא הדומיננטה שלך.
הבאס יורד בקווינטה ומתייצב על צליל היסוד של אקורד החמישית (של הסולם החדש),
הסופרן מתלבט בין הטרצה המז'ורית למינורית, ומאיים לקפוץ ישר אל הספטימה,
בזמן שהקולות הפנימיים נאבקים, בכל כוח הרצון שבהם, רק לא לנוע בקווינטות מקבילות!
 
וכך נוצר לו אתנח דומיננטי
שמשאיר אותנו
באוויר
 
ולאחר רגע של השהייה,
נפתר אל
הדרגה השישית (המינורית והכאובה)
של הסולם החדש,
שהטוניקה שלו טרם נשמעה. 
 
בטרם נגיע אל הטוניקה החדשה
נדשדש עוד קצת על הדומיננטה,
ונרחיב אותה
בצלילה לתוך סבך של מהלכים כרומטיים
של חוסר ודאות.
 
ומשם
לא ברור כיצד ניחלץ:
גלים של סקוונצות שנשברות לאיטן על החוף,
שרשרת של קדנצות בלתי מושלמות לסולמות שכנים,
או קו חזרה פשוט המורה:
D.C. al coda!
 
ואולי זה בכלל מסוג היצירות האוונגרדיות
שלעולם לא חוזרות אל הטוניקה,
ושאף פעם לא באמת יצאו ממנה.
 
הסיום הזה
הוא רק מדומה.
אתנח דומיננטי שנפתר לשישית –
שישית שלא באמת פותרת שום דבר,
אלא מאפשרת להכל להתחיל מחדש,
הפעם בסולם קצת שונה,
בווריאציה,
ובציפייה ובתקווה גדולה שסולם הבית
עוד יחזור.

הצילו! הזיזו לי את התקליטים!

"I went down to the sacred store
Where I
'd heard the music years before,
But the man there said the music wouldn
't play.
…the day the music died"
 
(מתוך "אמריקן פאי" של דון מקלין)
 

בבלדה האלמותית של דון מקלין מתאבל המשורר על "היום שבו המוסיקה מתה" ובוכה על זמנים שעברו שלא ישבו עוד לעולם. השיר פותח במותו הטרגי של הזמר האגדי באדי הולי, והמשכו פורס לפחות עשרים שנות שיאים ואסונות מוסיקליים ששינו את חיי המשורר ובני דורו. בבית האחרון של השיר, בחיפושו אחר מעט נחמה, פונה הכותב אל "החנות הקדושה / שם שמעתי את המוסיקה מתנגנת לפני שנים". הפנייה לחנות התקליטים נובעת מחיפוש משהו יקר שהלך לאיבוד. בשורה הבאה בשיר תקוותו של המשורר להחיות אפילו משהו מן הזיכרון (=ההקלטה) של הזמן האבוד נמוגה כאשר אפילו ב"חנות הקדושה" המוכר טוען ש"המוסיקה כבר לא תתנגן" כקביעה נחרצת שמה שהיה לא יהיה, ואולי גם הזיכרון עצמו נפגם ואבד.
 
השורות הקלאסיות האלו הדהדו לי חזק בראש בבואי לפקוד את "החנות הקדושה" האישית שלי – הלוא היא סניף מרכז העיר ירושלים של "התו השמיני". לא רק בסרטים ובשירים לכל חבורה יש חנות התקליטים שלה. "התו השמיני" של רחוב שמאי היה מוקד לעלייה לרגל של חבורות מתחלפות שעמן נהגתי לבלות בשנים האחרונות. החברים מתחלפים, השנים עוברות, ואני כבר מזמן לא בת 16. אבל גם ללא כל צורך או כוונה לקנות משהו מסוים אני ממשיכה להקפיד לעבור, לעצור ולשהות בחנות בכל הזדמנות שאני מוצאת את עצמי בקרבתה. בתקופות מסוימות אני אף עלולה למצוא את עצמי משוטטת ממרחקים עד לרחוב הקדוש, כמו בחיפוש היסטרי אחר משהו אבוד – אולי נחמה? אולי זיכרון? ממש כמו בשיר של מקלין. מה לעשות? יש אנשים – ואני ביניהם – שחנות התקליטים דומה בעיניהם יותר לבית כנסת או למקדש מאשר ל"סתם" מקום מסחר.
 
לפני כחודש הסניף הישן, האהוב והמוכר עבר מקום. הזיזו לי את הגבינה. או את התקליטים. פשוטו כמשמעו. החנות החדשה מרוחקת מהישנה רק כמה מטרים, עם שלט מכוון ואפילו איש/אשת צוות שיושב/ת בקביעות בחזית הישנה להכוונת קונים משוטטים שמא ילכו לאיבוד. קרובה כל כך, מורחבת וגם מעוצבת – אך היא זרה לי וקרה. בניסיון להפנים את השינוי המצאתי תירוצים קלושים להגיע למרכז העיר ופקדתי שוב ושוב, במעין אובססיה, את רחוב שמאי – חולפת על פני הדלת הנעולה בחזית הישנה, וממשיכה למיקום החדש פעם אחר פעם, מנסה להתרגל.
 
אין ספק שהמרחב החדש מרשים. קודם כול כי יש מרחב. החנות ענקית – לפחות פי שלושה מקודמתה. העיצוב מושקע – החל בצבע הכהה והתאורה ההולמת, המשך במסכים המפוזרים על הקירות, וכלה במגוון רהיטי ישיבה הכוללים כורסאות, ספות ואפילו ערסל. האקלקטיות של אמצעי הישיבה, יחד עם הפיזור המקרי כביכול של עמדות ופינות האזנה – חלקם מוחבאים בנישות בתוך הקיר – תורמים לתחושה המסוגננת ולאווירת הייחודיות המאומצת. כל אלו – סממנים שאמורים לאותת על נוחיות, על ביתיות, על הזמנת הקונים לשהות ממושכת – לוקים בחסר אל מול החנות השכונתית האהובה של פעם. בצפיפות האיומה ובחוסר התכנון עד כדי הזנחה של פעם היה איזה חן ירושלמי שלא ניתן לשחזרו: איזו תחושה ביתית המוכרת בהבדל שבין בית שגרים בו לבין בית מעוצב עד תום.
 
מהביקורים התכופים שלי שם בשבועות האחרונים אני מרגישה שגם בעלי המקום עדיין לא נחה דעתם. כמעט כל פעם שאני באה משהו שם משתנה. סדר ברור אין לדיסקים, ואם מחלקות ברורות קיימות (כפי שהם טוענים) אזי החלוקה ברורה בעיקר בראשם של העובדים. המקום שונה. הדיסקים מבולבלים. והעובדים – שחלקם חדשים למקום וזרים גם הם לנוף – שורצים בציפייה ובדריכות מוגזמת לסייע לקונים מסוחררים בהמלצות לא מבוססות. כך שבעוד יש כל כך הרבה יותר מקום לשוטט, יותר נוחות להאזין, ויש פתאום לפחות שלוש דרכים סתם לשבת ולנוח, דבר מה דוחק אותי משם החוצה הרבה יותר מהר ממה שהייתי רוצה.
 
משהו בתוכי מקנא בדור החדש שיגדל לתוך המקדש המשופר. מקום אחר בתוכי מקונן על עולמות אבודים, זיכרונות שלא ישובו, ומצטער על עוד ניצחון של הניכור האופייני לתרבות ה"מגה". כי היום לא מספיק להיות "סתם" חנות – צריך להיות "מגה"-חנות. המאמץ להגדיל ולעצב תוך ניסיון להקרין ייחוד הרבה פעמים בא על חשבון הייחוד והאופי הפנימי האמיתי והכנה.
 
אולי גם אני אלמד ליהנות מהמתחם החדש, ועוד אוקיר תודה על המגוון הגדל, אם אכן יגדל. אך פינה חמה תמיד תישאר לי בלב לחנות של פעם, ולכל הזיכרונות והאסוציאציות האישיות שלי משם. המוסיקה לא באמת מתה. היא רק עברה מקום. ועד שאתרגל אחתוך לעצמי עוד חתיכה של פאי ירושלמי נוסטלגי, ארים כוסית וויסקי עם ריי, ואפזם פזמון ישן על צלילים, חברים ומקומות שממשיכים לחיות אצלי בלב.

להתרפק על הספק: "תפילה ליחיד" של אביב גדג'

את הדיסק החדש "תפילה ליחיד" של אביב גדג' ניתן לתאר במילותיו של גדג' עצמו: דיסק שכולו "אש לא מרוסנת של אמת בלי חסד". מדובר באוסף של טקסטים עשירים עם מוטיבים המשתזרים משיר לשיר ויוצרים נרטיב אחיד. והכול עטוף וארוז במצלולים מושקעים ומדייקים עד כאב. "לעצב הזה יש לחן מוזר", כותב גדג', ובמקום אחר: "מילים נוטפות שרף מתוק / וקסם מוזר שייקח אותך שוב". נלקחתי.

רגע לפני הסחרחורת של עונת החגים מוזר לדמיין דווקא את הסוף הצפוי:

"בסוף החג / כולם הלכו בבת אחת"
"במוצאי החג… / אני אטבע בשקט"

במילים המדייקות הללו, השזורות בשני שירים שונים באלבום, מתאר גדג' משהו מהבדידות הקיומית של האדם המאמין – בדידות שמסורת, מנהגים, משפחה, קהילה וזמן אין בהם רפואה של ממש:
"סדק, סדק אחד בכל יום / הזמן שחורץ את דרכו / לא מרפא דבר / רק מפיל אותי על חרבו".

מוטיבים של מסורת, פולחן, תפילה ומעגל השנה פזורים בתוך מגוון שירי התקליט ליצירת נרטיב אחיד המתנקז בקרשנדו אדיר ליצירה הסוגרת את האלבום, ושמה כשם האלבום כולו – "תפילה ליחיד". בקול של מאמין נואש מבקש גדג' להכריז כי "האמונה לבדה לא מספיקה אף פעם", ולהתעקש שאל מול הייאוש "רק מתפללים / גם אם אין מי שיקשיב".

ברצון עז, שהוא כמו צורך קיומי ממש, היוצר מנסה לשלול את הקיום: "הרגתי חלק מעצמי / כדי שלא אצטרך לחזור", ומתקשה להתחבר לחיות אפילו כשהיא קיימת במציאות: "לך תוכיח שאתה חי כשאתה לא בטוח בזה". האש, המאכלת, החרב, הצעקה מושחזים ועומדים בהיכון "על קצה העצב". כל מה שיכול להישבר נשבר, כל מה שאפשר לאהוב נלקח. ואפילו מהדמעות שנותרו מישהו גנב את המלח.

שאלת היסוד "למה?" לא מעניינת את גדג', המקבל את המציאות של הכאב עם נימוק אפשרי המרומז בעובדה ש"כאב זה הסם היחיד המשפיע עלינו". אל האמונה, הפולחן והמסורת, המוצעים לפעמים כמרגוע, נכנס גדג' "בעיניים פקוחות" מתוך מודעת שיש כאן "עסק מלוכלך": "דרך תהום ואלפיים בורות / שרק נראים כמו הבטחה".

השירה של גדג' היא דיבור ישיר ממעמקי נשמתו, כפי שהוא כותב: "הוא אומר ונשבר בעודו מדבר / חרש חרש בצעקה". הצלילים המוסיקליים מתלכדים עם המילים ליצירת מכלול אמין שלא ניתן לנתח בנפרד. רגע לפני השיא והסיכום, בשיר שלפני האחרון, נדמה כי היוצר מתאר בדיוק את כל מטרת היצירה הנוכחית, את כוחה ואת אופייה. את המילים אפשר לצטט, את הליווי המדקדק של הקונטרבס אפשר רק לשמוע בדיסק:

"לעצב הזה יש לחן מוזר
רמז מהעתיד, חסד מהעבר
שייתן לי להגליד
על קצות האצבעות
השחר החדש יבוא לצחוק על זה בלחש
לבי עדיין ער וגופי בוער
עכשיו הוא מנסה בכוח
להתריס ולפקפק,
להפציר, להתחנן
או סתם להתרפק
על הספק".

מעטים חושבים על כך שההבדל בין "אמונה" ל"ידיעה" טמון בספק. העובדה שאני מאמין במשהו ולא יודע אותו כולל בתוכו את הספק כגורם מובנה בתוך האמונה. גדולתו האמונית של גדג' מצויה ביכולתו לחוש את הספק באופן מוחשי, ולתרגם אותו למילים ולצלילים שאין בהם כדי להפחית אלא לחזק.

גדג' עומד חשוף אל מול בוראו במודעות עצמית נוקבת וכאובה:
"בראת אותי יצרים יצרים / ונשארתי כאן חלולים חלולים".
"הגעתי לכאן כמו כולם / מחוסר ברירה ומפחד ישן".
"חזקים, אני יודע, נופלים חזק יותר / ואני נפלתי חזק ומהר".

ב"תפילה ליחיד" חושף גדג' את כל החללים, מעורר את כל הפחדים, מחיש את הכאבים, ומשחיז את הסכינים. הוא מעורר אותנו בכאב, ומשתף אותנו ב"שמחת הנפילה" כמו גם בשיכרון החיסרון. המכלול אחיד דווקא בגלל הניגודים שהוא מכיל – ניגודים במצבי רוח, מקצבים, ומצלולים – עליות וירידות שמשקפות אמת רגשית מוכרת.

הנטייה הקסומה של גדג' לקשר בין שירים בציטוט עצמי ובשיבוץ חוזר של מילים וביטויים – נטייה שכמו שאר הנטיות האמנותיות שלו הגיעו לשיא של ממש ב'מנועים קדימה' של אלג'יר – מעניקה הילה של יצירת מופת גם לדיסק הנוכחי. אולם משהו מהשלמות המופתית המוכרת והנערצת מן האלבום האגדי ההוא חסר כאן. ואולי גם על זה גדג' עצמו מקונן.

אלוהים ברא הכול כמו שצריך…

"ריבון העולמים ברא הכל כמו שצריך
כמו שצריך לתקן"
והתיקון,…

 

התיקון

 
בתור המנהלת החדשה של ההרכב המוזכר הנ"ל אולי אני לא לגמרי אובייקטיבית.
בעיני, היצירה בקליפ המצורף היא אחת היצירות החזקות והראויות לעיסוק בימים אלו של חגי תשרי.

(הקלטה משובחת יותר יש בדיסק של ההרכב).

שנה מבורכת ומתוקנת לכולם!

ג'אז וים: לא לעשירים בלבד

טקס אישי יצרתי לי לסגירת ימי החופש הגדול ולקראת החזרה לשגרה. טקס שאני מרשה לעצמי לחלוק רק עם מקורבים מהסוג המבין, או לא לחלוק בכלל. בתוך 24 שעות אני כוללת נסיעה הלוך, חזור, וכמובן שהות, בפסטיבל הג'אז באילת המתקיים בכל שנה בשבוע האחרון של החופש. קרוב לעשר שעות נסיעה בסך הכול, ובשאר הזמן: ים, אוכל טוב, מוסיקה משובחת… ולפעמים גם מעט אלכוהול. רבי נחמן אומר הרי שהשמחה מועילה לעיכול. ברוח זו ניתן לומר על האלכוהול (סוג של שמחה מאולצת  או מלאכותית?) שהוא מועיל לעיכול המוסיקלי של התפריט הלילי המגוון של הפסטיבל, ותורם לאווירה הקסומה של לילה לבן בחיקו של הג'אז. שינה משלימים לפני ו/או אחרי, כי במשך כל הלילה חבל להפסיד צליל.
 
בשנים עברו עלתה נימה של זלזול בפסטיבל מצד מבקרי מוסיקה ואנשי הברנז'ה הג'אזיסטית בארץ (במילים אחרות: רמת השרון), בטענה שמדובר בהפנינג לתיירים במקרה הטוב. אני לא בטוחה שזה אי פעם היה לגמרי נכון, וזה גם לא מי יודע מה העסיק אותי: טקס זה טקס, והעיתוי של סגירת החופש מזמין לב פתוח של אילת, ים ומוסיקה. בשנתיים האחרונות ההרחבה המשמעותית של כיתות האמן והסדנאות הלימודיות המלוות את לילות המופעים הרצופים מגבירה את נוכחותם של אנשי החינוך המוסיקלי בעלי נטייה ג'אזיסטית, יחד עם תלמידיהם הצעירים, ומעניקה תחושה של התכנסות חבורת סוד שברוב ימות השנה נפגשת במקומות אחרים בארץ (את רמת השרון כבר הזכרנו?) ובפורומים קטנים יותר. האווירה רוגשת, ואותי מרגש במיוחד לראות את הדור הצעיר מיישם הלכה למעשה את הפתגם הנודע "והיו עיניך רואות את מוריך", מתוך מודעות שהדרך הנכונה ביותר ללמוד ג'אז היא להקיף את עצמך באמנים חיים מהדרגה הראשונה, להקשיב ולהסתכל. וכמה נהדר שהם יכולים לעשות זאת בשיתוף עם מוריהם האמנים המבוססים, שגם הם יושבים לשם שינוי בקהל, מקשיבים, מסתכלים ולומדים גם הם.
 
עוד טענה שעולה כל פעם בגנות הפסטיבל היא בדבר מחיר המופעים. גם כאן העולם פתוח לצעירים – ומי שטרם מלאו לו 21 יכול להצטייד בכרטיס יומי או שבועי בעלות מצחיקה. ההשתתפות המלאה בסדנאות דורשת מימון הרבה יותר רציני, וכאן העולם שייך ופתוח לברנז'ה בעיקר (אם שוב חשבתם "רמת השרון" זה כבר אתם אמרתם ולא אני). אבל רבי נחמן טוען שאין דבר העומד בפני הרצון, ואכן מי שרוצה באמת יכול למצוא לו את הדרך הזולה ליהנות מהעושר הצלילי. הג'אם סשן (במת האלתור) הלילי פתוח לקהל הרחב בלי שום תשלום, ושם ניתן לשמוע את רוב אמני הפסטיבל מהארץ ומחו"ל בתשלום סמלי של ויתור על שעות שינה; ויתור שמצדו חוסך עלויות של מלון או אכסניה.
 
אני, צעירה ברוחי שכבר עשור אינה זכאית למחיר המציאה של הצעירים, מרשה לעצמי לרכוש כרטיס רק למופע בודד אחד, ובוחרת אותו בכל שנה בקפידה. השנה נתקלתי במקרה בתלמיד לשעבר שלימדתי לפני כשש שנים, וזכיתי למתנה לא צפויה (ברוח השיתוף בין מורים לתלמידים) של זוג כרטיסים למופע נוסף. את השאר שמעתי בג'אם. וכאן המלצה למתכננים: בלילה הראשון של הפסטיבל העסק עוד טרי, ולהקות שטרם הופיעו צמאות לבמה. כך שזכיתי לשמוע בג'אם לפחות נציג אחד מכל הרכב כמעט מתוך כלל אמני הפסטיבל. דיל לא רע תמורת כרטיס בודד בתשלום.
 
הבחירה האישית שלי השנה הובילה אותי להכיר שלישייה חדשה ורעננה שבהחלט שווה לשמוע עליה – אם לא לשמוע אותה. מוביל ההרכב הוא הגיטריסט/זמר האפריקני ליונל לואקיי. לצידו מתופף הונגרי וקונטרבסיסט חצי איטלקי. בתור ההרכב היחיד ששילמתי עליו כסף, רבצה עליהם אחריות גדולה, ולשמחתי לא התאכזבתי בכלל. לואקיי שייך לזן נדיר של גיטריסטים המוכיחים שהכלי ה"פשוט" הזה מכיל עולם ומלואו – אך מוכיח זאת בצנעה, באיפוק, בשליטה, ובלי שמץ של מאמץ מוחצן או show. במהלך הנגינה הוא שומר על יציבה איתנה, נוכחות חזקה ותזוזה מינימלית של הגוף. הוא מלווה את עצמו בשירה ובקולות. כן, לא התבלבלתי: לפעמים הגיטרה היא העיקר והשירה היא הליווי.
 
עוד הוא מפתיע במניפולציה יצירתית של הכלי, שדרכה הוא מתחבר לשורשיו האפריקניים, בשיטות אקוסטיות של הפקת צליל ומתוך התעלמות כמעט מוחלטת מהחשמל הזורם בכלי. במכלול, לואקיי מספק בעצמו מעין one man show שאליו נלווים התופים והקונטרבס בצנעה כמו תיבול טוב של בשר משובח. השלישייה מתפקדת בקשב הדדי מלא ומנגנת כמו בשיחת רעים נוקבת וחיה שבסיסו בשפה המסורתית של הג'אז וקוקודו בעושר האתני שמרחיב את אפשרויות הביטוי.
 
שלישיית לואקיי הזכירה לי במשהו את שלישיית אבישי כהן (קונטרבס), ומעידה אולי על טעמו האישי של המנהל האמנותי הטרי החדש של הפסטיבל הלוא הוא אותו כהן-קונטרבס. בפסטיבל כמכלול לא השתנה הרבה, וכל אחד יפרש אם זהו בשבחו או בגנותו של המנהל הנכנס או של המנהל היוצא (דני גוטפריד). התוכנית ממשיכה להיות מגוונת, לכלול הרכבים שהקשר בינם לבין הג'אז מקרי עד אפסי, לנסות לפנות לקהלים שונים ולרצות איכשהו את כולם. באתי עם לב פתוח ויצאתי עם לב מלא. לא הכול משובח. לא הכול אפילו ראוי. אבל תפריט המאפשר הנאה, חשיפה, היפתחות, וגם סתם כיף – יש. אז למה להתלונן?
 

טוב עכשיו

משהו מהאופי הישראלי הסטריאוטיפי ניתן לתמצות בביטוי הנפוץ עד מיאוס "יהיה טוב". ואני פתאום חושבת על זה שמי שמסוגל להאמין באמת בטוב העתידי ראוי לו להיות מסוגל לראות את הטוב העכשווי. חשיבה חיובית מתחילה בעכשיו

 
רוב האנשים ששואלים "מה המצב?" או "מה העניינים?" לא באמת מצפים לשמוע תשובה מפורטת ואמיתית. הנימוס הטוב – שאין לזלזל בו כלל וכלל – ביסס את ההתעניינות הכללית בשלום הזולת כפתיח לשיחת ארעי, כמו גם לשיחת רעים מעמיקה: פתיח שלא אמורים להעמיק בו, כי אם לחלוף על פניו. מה לעשות שאני, שמאמינה בנימוסים אף יותר מהישראלי הממוצע, סובלת לעיתים מנטייה כפייתית לכנות ולפתיחות, ואינני מסוגלת לענות לשאלה החולפת בתגובה סתמית וקצרה.
 
לומר "הכול טוב", כאשר כמעט שום דבר לא באמת טוב כרגע? להשיב ברוח אמונית "ברוך השם" בליווי אנחה יהודית סגופה? לזרוק איזה "בסדר" סתמי ולהמשיך הלאה? בסקירת ביטויים קצרים הנפוצים כתגובה לא מעיקה לשאלה "מה העניינים", "מה המצב", "מה שלומך" או "מה נשמע" מצאתי את דרכי לאחת מאבני היסוד של הישראליות: הצמד האופטימי "יהיה טוב" – צמד המתחמק מכל אחריות להווה, ונוטע אותי בשדות האמונה הערטילאית בעתיד מעורפל ולא לגמרי ממשי שבו אולי פתאום הכול יסתדר.
 
ידיד טוב פעם תרגם לי את הביטוי "יהיה טוב" לשאלה-תשובה כדלקמן: "מה המצב?" "המצב אמין". למה "אמין"? כי העונה מאמין בטוב העתידי. המצב התודעתי של אמונה הוא לא בדיוק ידיעה, לא בדיוק תחושה, אלא משהו חמקמק יותר אך מוצק. ואם אני באמת מאמין שיהיה טוב, אז למה לחכות? למה שהטוב הזה לא יתחיל כבר מעכשיו. גם אם אני בעיצומה של תקופה "לא טובה", אם אכן ברור לי שהמצב השלילי או הקשה הוא רק זמני, אז הנה כבר סיבה אחת טובה לשמוח: מתישהו גם זה יעבור.
 
ואם הטוב הוא פרי מצב אמוני, למה לא להרחיב את התודעה הזאת עוד צעד אחד, ומתוך אמונה להצהיר שכבר עכשיו טוב. אבל באמת. הרי אם אני מסוגל להאמין בטוב עתידי, מן הסתם אני גם מסוגל לקלף כמה שכבות מההווה ולגלות שהטוב כבר כאן.
 
מתוך ניסיון, כתרגיל תודעתי שמתחיל במאמץ מכוון, כאשר אני מכריחה את עצמי למצוא את הטוב בעכשיו, פתאום הטוב הזה מתחיל לצוץ יותר ויותר ובפחות ופחות מאמץ.
 
בפרשת השבוע שעבר כתוב "ראה נתתי לפניכם היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע" (דברים ל', ט"ו): הדגש בשתי מילים "ראה" ו"היום". מבחינה קיומית הטוב בנמצא. הוא בחיים. הבחירה שלנו היא לראות את הטוב. ואפשר כבר היום.

יוצאת מהכיתה: מיומנה של מורה שחוקה אך מרוצה

בשבוע שעבר ליוויתי בחור יקר להתייצבות בבסיס גיוס של צה"ל. כ'אמא' בת 31 לחייל טרי בן 22, עמדתי בין שאר האימהות האמיתיות ובכיתי מהתרגשות. מדובר בבחור צעיר שהיה תלמיד שלי במשך ארבע שנים,  ובמהלך ארבע השנים שלאחר מכן דחה גיוס לטובת מכינות וישיבות מתחלפות. בפלאפון שלו אני עדיין רשומה תחת הכותרת 'המורה אמירה', ובשם הזה פנה אלי כאשר ביקש לשוחח איתי כמה שבועות לפני הגיוס המיועד. כשנפגשנו שאלתי אותו למה הוא עדיין מתעקש להקדים לשמי את התואר 'המורה'. בטיפשותי, ראיתי בזה תוספת ילדותית שסירבה להכיר בעובדה שמאז סיום לימודיו אין אנו מורה ותלמיד, אלא ידידים, חברים באותה סצנה חברתית או שותפים בעשייה מוסיקלית משותפת. ההתעקשות שלו לקבע את מעמדי כ'מורה' נראתה לי פגיעה מסוימת באינטראקציה בינינו כשני אנשים בוגרים.
 
פעם – אפילו במדינת ישראל, ובה במיוחד – היה זה כבוד גדול להיות 'מורה' . באידיאליים הציוניים של ראשית צמיחת המדינה אנשי החינוך עמדו בחזית. אז עוד האמינו באידיאלים, וחינוך היה אידיאל. היתה הכרה בכך שמורה טוב יוצר השפעה רחבה, וכאשר מאמציו של המורה נשאו פירות אפילו זכרו להוקיר לו תודה על מאמציו.
 
היום, למרות המאבק על מעמד המורה ואולי בגללו, קשה להתגאות במקצוע. לרוב, החינוך – או שמא יש לומר 'ההוראה' – נתפס כמקצוע ולא כייעוד. ככזה הוא נטול כל הילה של כבוד, עושר, אושר ומשמעות. כבר מילדות ידעתי שאני רוצה להיות מורה, ואף פעם לא התביישתי בכך. הבחירה שלי נבעה מרצון ומאמונה, אם לא מאידיאל, ורק השחיקה של שנים בשטח היא שגרמה לי להתחיל להרגיש את הבושה הטבעית העוטפת את תשובותיי לשאלה השכיחה "ואת, מה את עושה?"
 
'מורה ואם בישראל' הפך בחברה הישראלית העכשווית לקלישאה זולה הנאמרת לרוב בנימה צינית. אבל במפגש מחדש עם תלמיד מפעם למדתי להבין ולהעריך מחדש את הביטוי המתאר במדויק את מפעל חיי הקצרים. כששאלתי את הבוגר בן ה-22 מדוע עוד מתעקש לכנות אותי 'המורה' תשובתו עוררה בי מחשבה מעמיקה: "את צריכה להבין", הוא אמר, "בחיים שלי, אף אחד כמעט לא לימד אותי כלום. כלום! את מבינה? את… ממך למדתי". פתאום הבנתי כמה כבוד, כמה עומק, כמה משמעות וכמה יופי יש בכך שאני בשבילו לא 'אמירה' אלא 'המורה אמירה', דווקא עכשיו, ארבע שנים אחרי שהפסיק להיות רשום ביומן המורה.
 
בשנת הלימודים הקרובה אני לוקחת פסק זמן מההוראה בכיתה, לטובת ניהול פרויקטים חינוכיים ומוסיקליים ייחודיים. דווקא עכשיו, כאשר אני עומדת ליד דלת הכיתה ופונה החוצה, אני שוב גאה לשאת בתואר 'המורה'. אני שוב נוכחת לדעת כמה אמת הענקתי לתלמידיי בכך שהבאתי את עצמי בצורה הכנה ביותר והאמיתית ביותר לתוך הכיתה. ומתחזקת בביטחון שהם שישבו מולי ראו זאת, העריכו זאת והפנימו. בהענקה כזאת נשארים אצלם חלקים קטנים ממני, והם נושאים אותם איתם הלאה לכל החיים.
 
עוד קלישאה נפוצה היא הביטוי 'מורה טוב – מורה לחיים'. לרוב חושבים שהכוונה היא שמורה טוב באמת מלמד את תלמידיו על החיים, את החיים, ולא רק את המקצוע הנלמד. כיום אני מבינה שיש כאן כוונה נוספת, משמעותית ונכונה: מורה טוב יישאר תמיד מורה בעיני תלמידיו. אם תרצו, מורה טוב יישאר רשום בפלאפון של תלמידיו תחת הכותרת 'המורה' לכל החיים.  ואין כבוד גדול מזה.
 
חייל חביב! אני מצדיעה לך בגב זקוף, בראש מורם ובלב מלא. ואם בקלישאות עסקנו, אין משפט נכון לגביך יותר מהמשפט 'מכל תלמידיי השכלתי'. תודה.

פנטזיה לשבת חזון

שלושה פרקי חורבן מספרי הנביאים נקראים בשבתות שלפני תשעה באב: שניים מירמיהו והשלישי מישעיהו. ירמיהו שומע את דבר ה' ומעביר את הנבואה בדיבור, ואילו ישעיהו זוכה לחזון, כלומר למראה. האוזניים והפה – השמיעה והדיבור – מקדימות את רגע השיא של הנבואה – רגע שמתקיים דרך חוש הראייה, דרך העיניים.
 
מעניין שבחזונו זה של ישעיהו המסר קשור למדיום: הוא מרבה לדבר בו על הראייה. פעמים רבות אנו מתייחסים לראייה כאל חוש שטחי. והנה בחזונו זו של ישעיהו (ישעיה פרק א) עם ישראל אכן מואשם בקיום מצוות שטחי וחסר משמעות שמשתווה בלשון ימינו לעשייה 'למראית עין' בלבד  – כלומר עשייה חיצונית רדודה (פסוק י"א). אלוהים מואס בפולחן מסוג זה וקורא לעם "הסירו רוע מעלילכם מנגד עיני" (פסוק ט"ו). עוד מואשמים בני ישראל בכך שהעלימו עין מאחיהם הסובלים, וכי הצרו עינם בכך שלא טרחו להסתכל מעבר לעצמם, ומה שכן ראו פירשו באופן צר ושלילי. אלוהים מאשים את עמו בשכחת האל במונחים של אטימות שבאה לידי ביטוי בעיוורון: "ישראל לא ידע עמי לא התבונן" (פסוק ג). כעונש, אלוהים מבטיח שגם כאשר יבוא העם "לראות את פני(ו)" (פסוק י"ב) בתפילה ובפולחן, הוא יבחר להעלים עין (פסוק ט"ו) מעצם הפנייה אליו ומהצרות הפוקדות את עמו וייתן לאויבים לעשות בנו כרצונם.
 
את המסרים הללו מעביר ישעיהו בחזון: נבואה המגיעה דרך העיניים. בכך הוא מפגין את כוחו האמיתי של חוש הראייה. אומרים שהעיניים הן מראָה לנפש. ואכן, באינטראקציה חברתית כנה, ההסתכלות לתוך עיניו של העומד מולך מלמדת הרבה, ויש בה כוח לייצור אינטימיות עמוקה. מהבחינה הזאת, העין היא האיבר הכי פחות חיצוני שיש לאדם. גם בהקשר הנבואי, ברגע השיא ההיסטורי של עם ישראל – במעמד הר סיני – מודגשת עוצמת ההתגלות בכך שהנוכחים זכו לראות את הקולות.
 
הרב יהושע אנגלמן דרש על הפסוק שנאמר על נוח, "ונוח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו, ח), שהכוונה היא שנוח מצא חנייה בעיניו של האלוהים. למצוא חן הוא למצוא חנייה, כלומר למצוא מקום לעצמך. כך הוא גם כאשר מסתכלים בעיניו המטאפוריות של אלוהים. בשנים שלפני החורבן עם ישאל הפנה את מבטו הצידה, הפסיק להישיר מבט לתוך עיני האלוהים, וכתוצאה מכך איבד את מקום החנייה המסומן המיוחד המוכן לו שם.
 
מי ייתן ונלמד מחדש להעז להישיר מבט לאלוהים, להסתכל לו עמוק בעיניים, ולראות עין בעין איתו את יפי הבריאה. אולי אז נזכה לשוב ולחנות שם בנחלת האל, ואז נזכה לבנין שלם.
 
 

מתוך השחור שבעיניים

הכרתי פעם בסיסט נחמד (אוהד שרוף של אביתר בנאי) שתמיד היה עונה לטלפון בהיפוך. אם התקשרתי בלילה היה עונה "בוקר טוב". ואילו כאשר התקשרתי בבוקר היה עונה "לילה אור". כך נכנס לי לחיים ביטוי שהפך בשבילי לתיאור חשוב ומדויק של מציאות נפשית אוקסימורנית מוכרת: "לילה אור".
 
כאשר יצא הדיסק החדש של אביתר בנאי תחת הכותרת "לילה כיום יאיר" היה עלי לנחש שהדיסק הזה בשבילי. ההסתייגות הטבעית שלי מן ההיסחפות העיוורת אחרי כוכבים גדולים בכלל, ו"מחדשי" המוסיקה ה"יהודית" בפרט, ונושאי השם 'בנאי' בפרט שבפרט, מנעו ממני להיכנע לסקרנות. נמנעתי מלרכוש את הדיסק עד שבמהלך יממה אחת טעונה במיוחד שני בסיסטים חביבים עלי במיוחד – שאינם מכירים זה את זה – ציטטו לי מתוך תמליליו של "החדש של אביתר" מילות עידוד, תמיכה, וחיזוק. כבר מזמן אני יודעת שאלוהים הוא זה שמדבר אלי לפעמים גם דרך קולותיהם של חברים ומכרים. ואלוהים שלי מדבר לרוב בקול בס. כך שיומיים אחרי, הדיסק כבר נמצא ברשותי, ורוב שיריו כבר נטחנו ונספגו.
 
הכוח המרפא שבטקסטים של בנאי נובע מן הכנות והישירות שאפיינו אותו כיוצר מאז ומתמיד. בדיסק הנוכחי בולט הכוח המניע של האמונה, שזורעת תקווה אינסופית גם בתוך הכאב הגדול ביותר, שנאמר: "כאב הוא הזדמנות להירפא". נקודת המוצא של בנאי היא שיש כאב. והרבה: "מגנט מושך למטה". וה"קרב" הוא אינסופי. אבל נקודת האור היא ש"לפחות יש פה קרב" – קרב "בין הבור למים", ו"לפחות יש מים" כי "פעם היה רק בור". וזה בדיוק אותו אוקסימורון נפלא של "לילה אור": המציאות היא של לילה – של חושך, אך חושך שיש בו נקודות של אור. והאור הזה הבוקע דווקא מן החשכה יש בו עוצמה יתרה.
 
לצד מילות שיר הנושא מופיע ציטוט ממדרש תנחומא: "אמר רבי חנינא, אמר הקדוש ברוך הוא, העיניים שיש בך, יש בתוכן לבן ושחור ואין אתה רואה מתוך הלבן, אלא מתוך השחור…". משמע שהאור האמיתי הוא זה שבוקע מן החושך, ולא האור הלבן המוחלט של היום.
 
במהלך הדיסק מנהל בנאי דיאלוג עשיר עם האלוהים. הוא אינו מהסס להתמודד עם מציאויות קשות של זרות: "אני מוזר לכולם / וזר לעצמי", ושל ייאוש: "בלי מקום בעולם… אנ'לא יודע לאן אני ממשיך מכאן". אך מתמודד עם התחושות הקשות בראייה אמונית הקובעת כי השבר הוא גורם מצמיח:  "אולי צריך להיגמר / כדי מחר להתחיל במקום אחר", "פשוט מוכרח ללכת… לא להביט לאחור". ואף מסביר במפורש ש"זה כמו לקפוץ מצוק / ולהתחיל לעוף / מכוח האמונה".
 
בנאי מסתכל לתהום בעיניים, לא מפחד לקפוץ פנימה, ומגלה הודות לכך כוחות פנימיים עצומים. בכך הוא מעודד גם אותנו "לקחת נשימה גדולה לרוץ / וליפול אל זרועותיו המושטות / של אב הרחמן". העלייה המוסיקלית המעטרת את המילים של הנפילה מדגישה וממחישה לאן באמת נגיע אם רק נעז להרפות, לקפוץ מהצוק, וליפול לידיו המחבקות של האלוהים.
 
ההתמודדות האמיצה של בנאי מתאפיינת בפשטות מופלאה במשפטים מדויקים כמו "אסור לך לחשוב / כשאת כל כך עייפה", או "בבוקר אתלבש ואתחדש". זוהי התמודדות שמודעת לחשיבות ולקושי שיכול להיות לנו לפעמים לבצע פעולות פשוטות כמו "לשרוך ת'נעליים / לכפתר את חולצת הכפתורים הלבנה / להציע לך כוס מים".
 
הלילה – כמצב נפשי ותודעתי של מאבק פנימי – הוא נקודת המוצא של הדיסק. האור הוא המוצא אליו הדיסק שואף, ברצון עז לשרוד אפילו רק "עד מחר",  ואם אפשר גם לדעת "שלמסע הזה / יהיה סוף טוב / שכל מה שאני עובר בדרך / יהפוך חולשה / לעוצמה גדולה" – ידיעה שמאפשרת ללילה להאיר כיום. המים והשיר הם כלי התמודדות שמאפשרים את ההיפוך הזה, ועוזרים לעבור את הלילה בשלום. ביחד, נוצרת נוסחה אמינה של חייו של אמן מאמין שיש בו כדי להאיר דרך לכולנו.
 
תודה אביתר.
 
ותודה לחבריי הבסיסטים  על השיעור המעשיר, על האמון ועל האמונה.

משחקים במסירות על גבעה שוממה בחצי הלילה

יש דברים שחייבים לעשות אותם. גם אם לעולם לא נצליח להסביר למה. לעיתים קרובות הדברים החשובים והבלתי מוסברים האלה קורים בין עשר בלילה לשש בבוקר, וכרוכים בנהיגה ארוכה על כביש צר ומפותל, ברכב מזדקן עמוס בכלי נגינה, בציוד הגברה ובחבורה נפלאה של אנשים שהם מעל לזמן ומעבר למקום.
 
כך, לאחר שעתיים נסיעה בהתארגנות בהתראה של רגע, מצאתי את עצמי כצופה היחידה, כמעט, בהופעה מאולתרת בבית קפה על גבעה שוממה באמצע שום מקום בחצי הלילה. בית הקפה פרח בר, רותם, בקעת הירדן.
 
מה שקרה בשלוש וחצי השעות הבאות אינו ניתן לתיאור במילים. שתי גיטרות, סקסופון סופרן וגיטרה בס שוחחו ביניהם – לעיתים בהסכמה ולעיתים במריבה. לרגע, הצוותא מסנכרן נשימות משותפות של שקט עצום שנוצר לא בתיאום מראש, אך מתוזמן בדיוק מופלא מתוך ההתרחשות עצמה. ברגע אחר שניים מהכלים כמעט הולכים מכות, בעוד השניים הנוספים מנסים בכוח להפריד ולהרגיע. הפוגה קצרה, והנגנים מחליפים ביניהם כלים, ושוב פוצחים בשיח ערני ונוקב.
 
עקבתי בדריכות אחרי כל התפתלות בהתרחשות שהתרקמה אל מול עיני. מהמקום שישבתי בו אל מול הנגנים ובקרבתם השתתפתי פה ושם במבט, במחיאת כף, בלחישה, או באיזו צרחה היסטרית כשזה דווקא התבקש. לעיתים חשתי חלק מן ההתרחשות, ולעיתים הייתי צופה מהצד.
 
ישבתי מוקסמת, ונזכרתי בתיאורים הקלאסיים של מוסיקה קאמרית כרב-שיח אנושי מתורבת שבו הצלילים המוסיקליים מחליפים את המילים, והמרקמים המתחלפים ממחיזים את האינטראקציה החברתית. נזכרתי גם בתיאורם של הרצל שמואלי ומיכל זמורה-כהן (בספרם "המוסיקה: שליחות ובשורה") את תפקודו של המאזין כחלק אינטגרלי מן העשייה המוסיקלית: את תיאור אקט הביצוע המוסיקלי כזריקתו של כדור אל החלל – זריקה שתהיה משמעותית יותר ושלמה יותר רק כאשר יעמוד ממול זוג ידיים מאומנות המסוגלות לתפוס את הכדור הנשלח.
 
כשהורדתי את הנגנים בתחנת האוטובוס מעט אחרי הזריחה היה קשה לנו להיפרד. משהו שעבר בינינו בלילה ההזוי הזה אינו ניתן לשחזור, אינו ניתן לתיאור, ויישאר כנראה תלוי ועומד באוויר שבינינו לנצח. הם – הנגנים – חוו משהו שאני כמאזינה לעולם לא אדע. ואני, שמחה, מאושרת ומועשרת מהידיעה שנזרק לעברי כדור חי של אש בוערת. ואני, בלי להסס, הושטתי את שתי ידיי ותפסתי.
 
שמעתי את המוסיקולוגית מיכל זמורה-כהן מדברת פעם על כוחן של הופעות מוסיקליות מסוימות לשנות (פשוטו כמשמעו) את האדם. יצאתי מהבית בתשע ורבע במוצאי יום חמישי. חזרתי ביום שישי בשש וחצי בבוקר. אבל חזרתי אדם אחר.
 
*
 
הנה הפעם הבאה – השנייה בתולדותיו – שבה אפשר יהיה לשמוע אותם.
"הכול ביחד": הדס יותם, גיטרה. נבו קסטיאל,  גיטרה. חובב לנדוי, סקסופון-סופרן וְנָאי. ישראל סופר, גיטרה בס. יום שלישי, ט"ו בתמוז תשס"ט (7.7.09), 21:00, מסעדת סמנה (כשר), המלך ג'ורג' 16 (ליד בנק הפועלים), ירושלים. הכניסה חופשית, מותנית בהזמנת אוכל/שתייה ב-20 שקל ומעלה.