ארכיון קטגוריה: נושאים בחינוך

טלפון אחד בשנה

שלהי אלול והטלפון מצלצל מעט יותר מהרגיל. מתוך העומס הכרוך בתמרון בין עבודה, ילדים ובישולי חגים אני מתפתה לא לענות, ובסוף נכנעת לסקרנות של מספר לא שגרתי.

"שלום. המורה?", קול קורא מן העבר.

איך לא ניחשתי. כבר יותר מחמש שנים בלי לפספס, אותו בוגר שהיה פעם תלמיד מתקשר בערב ראש השנה לאחל שנה טובה. במשך השנה אנו לא מדברים וגם לא נפגשים. אני כבר מזמן לא מלמדת בבית הספר ההוא, והוא כבר מזמן התגייס, השתחרר, התחתן, הוליד ורכש מקצוע. אני השתניתי לפחות חמש פעמים, והוא? רוב הסיכויים שהשתנה לא פחות אם לא יותר ממני. אבל דבר אחד נשאר: הטקס השנתי של חילופי מילים לתוך השפופרת.

האמת היא שבהקשר של שיחות תקופתיות מזדמנות אינני חסידה גדולה של הטלפון. המרחק – פערי הזמן והמקום, והעיוורון שבדיבור מרחוק – מבלבל אותי. בשיחות שכאלו, המילים שנזרקות מצד לצד מתאמצות לפעמים לגשר על הפער, ולרוב ממלאות אותו באופן מלאכותי עד מאולץ שמשמר במקרה הטוב את הנימוס. אבל בשיחה השנתית עם התלמיד/בוגר המתמיד, המלאכותיות הזו מבורכת ולא מאוסה: הפער הוא טבעי ואין רצון של ממש לבנות גשר אמיתי. שיחה זו היא מחווה – אות וזכר לקשר שהיה, הערכה מתוך וזיכרון וזיכרון של הערכה. וכדי לחוות את זה, שווה לענות ולספוג את המבוכה הקלה. שווה מאוד.

לאורך השנים זכיתי לעוד כמה שיחות מחווה שכאלו – לא כולם מתמידים כמו ההוא, אבל גם אלו המזדמנים מתקבלים תמיד בברכה, ומאירים לי את הלב לא פחות. תלמיד/בוגר אחד פעם אף 'קרא לילד בשמו' וכינה את השיחה בינינו "סוג של אזכרה". אהבתי את הביטוי ואימצתי אותו בליבי: "שיחות אזכרה" – רובד נוסף של פרק 'הזיכרונות' מתפילות ראש השנה.

שיחת אזכרה ממוצעת היא די סתמית. היא מתמצת בשאילת שלום הדדית ובעדכון מקוצר ושטחי על 'איפה את/ה היום'. רק לפעמים מתגנבת לשיחה נימה של תודה מאוחרת על חסד נעורים שלא היה לגמרי מובן בנעורים עצמם. 'תודה' איננה מילה שתלמידים מרבים לומר כלפי מורה בהיותם תלמידים, וגם בפי הבוגרים אינה נפוצה. מורה טוב לעולם אינו מצפה לה ובוודאי שאינו מבקש אותה. אבל לפעמים הרטרוספקטיבה וטקס האזכרה המדומה – כמו באזכרה אמיתית למת – מאפשרים לומר את מה שלא נאמר פעם. אלו הם רגעים של ברכה שאני מאחלת לכל מורה באשר הוא. ברבות השנים למדתי לשמוע את התודה גם בשיחות הסתמיות שבהן היא לא נזכרת בכלל במפורש, וגם זו ברכה שאני ממליצה ומייחלת לכל עמיתיי.

כיום, אחרי שסגרתי ופתחתי כמה פרקים אחרים בחיי, עולה בי הרצון לבצע מחווה הפוכה: פעם בשנה למצוא את הדרך, או להמציא את הטקס, שבו מורה מן העבר תוכל לפנות לתלמיד מפעם ולהודות לו:

תודה לאותו תלמיד שלימד אותי לשתוק. תודה לאותו תלמיד שלימד אותי לדבר. תודה לאותו תלמיד שלימד אותי לשיר. תודה לאותו תלמיד שלימד אותי לבכות. תודה לאותו התלמיד שלימד אותי לרצות לשמוח. תודה לאותו תלמיד שהאמין בי יותר ממה שהאמנתי בעצמי. תודה לאותו תלמיד שראה בי את האור. תודה לאותו תלמיד שהראה לי הקשבה אמיתית מהי. ותודה לאותו תלמיד שאפשר לי להקשיב לליבו ומתוך כך להכיר את ליבי שלי.

האמרה שהפכה לקיטש "מכל תלמידי השכלתי" קטנה מדי עבורי. רגעי השיא שלי בהוראה היו כאלו שבהם צמד הניגודים 'נתינה' ו'קבלה' הפכו למילים נרדפות. ואם, פעם בשנה הם נזכרים ומצלצלים את תודתם, הרי גם אני מבקשת לשדר גם את שלי.  בשביל זה יש בלוג:

שנה טובה מאוד, וזיכרונות מתוקים, לכם תלמידיי שהפכו בוגריי שהפכו ידידיי ועמיתיי.

                   בהערכה רבה עד בלי די,

                                                        המורה אמירה

יוצאת מהכיתה: מיומנה של מורה שחוקה אך מרוצה

בשבוע שעבר ליוויתי בחור יקר להתייצבות בבסיס גיוס של צה"ל. כ'אמא' בת 31 לחייל טרי בן 22, עמדתי בין שאר האימהות האמיתיות ובכיתי מהתרגשות. מדובר בבחור צעיר שהיה תלמיד שלי במשך ארבע שנים,  ובמהלך ארבע השנים שלאחר מכן דחה גיוס לטובת מכינות וישיבות מתחלפות. בפלאפון שלו אני עדיין רשומה תחת הכותרת 'המורה אמירה', ובשם הזה פנה אלי כאשר ביקש לשוחח איתי כמה שבועות לפני הגיוס המיועד. כשנפגשנו שאלתי אותו למה הוא עדיין מתעקש להקדים לשמי את התואר 'המורה'. בטיפשותי, ראיתי בזה תוספת ילדותית שסירבה להכיר בעובדה שמאז סיום לימודיו אין אנו מורה ותלמיד, אלא ידידים, חברים באותה סצנה חברתית או שותפים בעשייה מוסיקלית משותפת. ההתעקשות שלו לקבע את מעמדי כ'מורה' נראתה לי פגיעה מסוימת באינטראקציה בינינו כשני אנשים בוגרים.
 
פעם – אפילו במדינת ישראל, ובה במיוחד – היה זה כבוד גדול להיות 'מורה' . באידיאליים הציוניים של ראשית צמיחת המדינה אנשי החינוך עמדו בחזית. אז עוד האמינו באידיאלים, וחינוך היה אידיאל. היתה הכרה בכך שמורה טוב יוצר השפעה רחבה, וכאשר מאמציו של המורה נשאו פירות אפילו זכרו להוקיר לו תודה על מאמציו.
 
היום, למרות המאבק על מעמד המורה ואולי בגללו, קשה להתגאות במקצוע. לרוב, החינוך – או שמא יש לומר 'ההוראה' – נתפס כמקצוע ולא כייעוד. ככזה הוא נטול כל הילה של כבוד, עושר, אושר ומשמעות. כבר מילדות ידעתי שאני רוצה להיות מורה, ואף פעם לא התביישתי בכך. הבחירה שלי נבעה מרצון ומאמונה, אם לא מאידיאל, ורק השחיקה של שנים בשטח היא שגרמה לי להתחיל להרגיש את הבושה הטבעית העוטפת את תשובותיי לשאלה השכיחה "ואת, מה את עושה?"
 
'מורה ואם בישראל' הפך בחברה הישראלית העכשווית לקלישאה זולה הנאמרת לרוב בנימה צינית. אבל במפגש מחדש עם תלמיד מפעם למדתי להבין ולהעריך מחדש את הביטוי המתאר במדויק את מפעל חיי הקצרים. כששאלתי את הבוגר בן ה-22 מדוע עוד מתעקש לכנות אותי 'המורה' תשובתו עוררה בי מחשבה מעמיקה: "את צריכה להבין", הוא אמר, "בחיים שלי, אף אחד כמעט לא לימד אותי כלום. כלום! את מבינה? את… ממך למדתי". פתאום הבנתי כמה כבוד, כמה עומק, כמה משמעות וכמה יופי יש בכך שאני בשבילו לא 'אמירה' אלא 'המורה אמירה', דווקא עכשיו, ארבע שנים אחרי שהפסיק להיות רשום ביומן המורה.
 
בשנת הלימודים הקרובה אני לוקחת פסק זמן מההוראה בכיתה, לטובת ניהול פרויקטים חינוכיים ומוסיקליים ייחודיים. דווקא עכשיו, כאשר אני עומדת ליד דלת הכיתה ופונה החוצה, אני שוב גאה לשאת בתואר 'המורה'. אני שוב נוכחת לדעת כמה אמת הענקתי לתלמידיי בכך שהבאתי את עצמי בצורה הכנה ביותר והאמיתית ביותר לתוך הכיתה. ומתחזקת בביטחון שהם שישבו מולי ראו זאת, העריכו זאת והפנימו. בהענקה כזאת נשארים אצלם חלקים קטנים ממני, והם נושאים אותם איתם הלאה לכל החיים.
 
עוד קלישאה נפוצה היא הביטוי 'מורה טוב – מורה לחיים'. לרוב חושבים שהכוונה היא שמורה טוב באמת מלמד את תלמידיו על החיים, את החיים, ולא רק את המקצוע הנלמד. כיום אני מבינה שיש כאן כוונה נוספת, משמעותית ונכונה: מורה טוב יישאר תמיד מורה בעיני תלמידיו. אם תרצו, מורה טוב יישאר רשום בפלאפון של תלמידיו תחת הכותרת 'המורה' לכל החיים.  ואין כבוד גדול מזה.
 
חייל חביב! אני מצדיעה לך בגב זקוף, בראש מורם ובלב מלא. ואם בקלישאות עסקנו, אין משפט נכון לגביך יותר מהמשפט 'מכל תלמידיי השכלתי'. תודה.

רגעי אושר וקושי בחייה של מורה

עשרה רגעי אושר:

  • ליהנות מיצירות מקוריות עשירות פרי עטם של תלמידים ותלמידים לשעבר.
  •  לראות תלמידים (ותלמידים לשעבר) מנגנים על הבמה.

  • לשמוע תלמיד שואל שאלה חכמה ולא צפויה בשיעור.
  • לקרוא תשובה מעניינת במבחן שתלמיד הגיש.
  • לראות תלמיד שמרוצה מעצמו בסוף תהליך שעבר.
  •  להיות אוזן קשבת ושותף לתלמיד במצוקה.

  •  לראות תלמיד בוחר בחירה נבונה.

  • לפגוש תלמידים חדשים, שהכל פתוח בפניהם, ולגלות את נקודות החיבור איתם.
  • לראות תלמידים לשעבר מתקדמים, מצליחים ומאושרים בחיים.
  • לפגוש תלמידים לשעבר שהפכו למורים מאושרים.

     

    עשרה רגעי קושי:

    • לאזן בין ביקורת ופרגון בקידום יצירות ויצירתיות של תלמידים.
    •  
    • לראות תלמידים מנגנים על הבמה עם סאונד גרוע.

    •  לענות על שאלה חכמה ובלתי צפויה של תלמיד בשיעור.

    •  לבדוק מאה מבחנים בשבוע אחד.

    •  להתמיד עם תלמידים בליווי תהליכים ארוכי-טווח.

    • לתת מענה נכון למצוקה של תלמיד.
    •  לראות תלמיד מתלבט ונקרע.

    • לפגוש כל שנה תלמידים חדשים ולהתחיל הכל מחדש.
    •  להיפרד.

    • לשכנע תלמידים שאפשר להתפרנס מלהיות מורה.

      את פתח לו

      מבחן אמריקאי:
      ילדה בת חמש שזה עתה נכנסה לגן חובה התחילה ללמוד נגינה בכינור. מהי התשובה הנכונה?
      א.    הילדה מאוד מוכשרת.
      ב.     אמא שלה קצת אכזרית.
      ג.      שתי התשובות נכונות.
      ד.     אף תשובה לא לגמרי נכונה.
       
      בעיניי, התשובה היא ד. בתי הבכורה בת החמש התחילה לפני כשלושה חודשים לימודי כינור, לא בגלל שהיא מוכשרת במיוחד. יכול להיות שהיא כן. אבל גם מאד יכול להיות שלא. ואני? אמא אכזרית? מנסה לכפות עליה חלומות ילדות שלי שלא התגשמו? לא בדיוק. נכון שמגיל צעיר מאוד הכנסתי לה לראש את הרעיון של לימודי מוסיקה בכלל, וכינור בפרט. אבל הורה הוא גם מחנך, ומותר לו למחנך להציע לילד רעיונות, ומצווה על המחנך להפגיש בין הילד לבין מגוון האפשרויות הרחב ביותר שעולם שלנו מציע.
      רובנו מלמדים את ילדינו שבגיל שלוש מתחילים ללכת לגן, ובגיל חמש הולכים לגן חובה, ובגיל שש לבית הספר. רובנו גם מרגילים את ילדינו מגיל צעיר שעליהם לאכול פירות וירקות. חלקנו גם נותנים דוגמה אישית ומחנכים לתרבות של אכילה בריאה מתוך הנאה משותפת. אחרים קצת יותר נאבקים ונאלצים מדי פעם לשכנע, "גם אם זה לא טעים, זה בריא, ואם לא תאכל איך תהיה גדול וחזק?"
      מעטים הם ההורים שיקראו להתניה הבסיסית הזאת 'שטיפת מוח'. גם אם איננו מרוצים ממערכת החינוך הישראלית, אנו מרגילים את ילדינו לחיות במערכת החברתית הנורמטיבית שבה ילד מגיל שלוש הולך לגן ומגיל שש לבית הספר, וזאת מבלי לשאול את הילד אם מעניין אותו ומתחשק לו ללכת לשם, ללמוד לקרוא, לשחק עם ילדים אחרים ועוד. וגם כאשר הילד מעדיף במבה, ביסלי ושוקולד אין אנו מעלים בדעתנו להסתפק בנטיות הטבעיות הללו, אלא מתעקשים לכלול עוד כמה אבות מזון בתזונה היומית של ילדינו.
      אני, מגיל צעיר מאד הרגלתי את הבת שלי שבגיל ארבע מתחילים ללמוד מוסיקה (בחוג טרום כלי) ומגיל חמש מתקדמים ובוחרים כלי נגינה אותו נלמד, ושהכי טוב שכלי זה יהיה כינור. לכן, היה לה טבעי וברור שבתחילת גן חובה היא תתחיל גם ללמוד כינור. ולשיעור השבועי בקונסרבטוריון היא הולכת בשמחה וברצון.
      אינספור מחקרים מדעיים מוכחים כי ללימודי המוסיקה תרומה אדירה להתפתחות הילד. מחקר מסוים הוכיח כי ילדים בני 7-10 הלומדים לנגן בכינור מצליחים ומתפתחים טוב יותר בכל תחומי הלימודים והחברה מילדים אחרים בני אותו גיל שאינם לומדים כינור. מחקר אחר השווה בין בני 7-8 שלמדו נגינה בפסנתר לעומת בני אותו גיל שלמדו מחשבים. התוצאות הראו באופן חד משמעי הבדל ניכר לטובת מיומנויות המקלדת המוסיקלית לעומת המקלדת הטכנולוגית בשיפור יכולות הלמידה ובהתקדמות הלימודית, החברתית והרגשית של הנבדקים.
      מבחינה קוגניטיבית, רגשית, חברתית, אינטלקטואלית ומוטורית כבר ברור למדענים מכל העולם שהמוסיקה מועילה מאד בהתפתחות הילד – כל ילד.
      האם אני רוצה שהבת שלי תהיה מוסיקאית? לאו דווקא. רק אם זה מה שהיא תרצה. אבל אני מאמינה שלימודי כינור מגיל צעיר הם קרש קפיצה לחיים – לכל חיים בהם היא תבחר.
      האם לכל ילד מתאים הכינור? ברור שלא. אבל בעיני זהו הכלי הכי מועיל מבחינה התפתחותית, ולכן ילד שמוכן ללכת על זה ונהנה מזה רצוי לאפשר לו, ולתמוך בו ולעודד אותו להמשיך בזה לפחות כמה שנים. ישנם גם כלי נגינה אחרים המועילים, ואם ילד חפץ דווקא בהם זה בוודאי בא בחשבון – במקום הכינור, אחרי הכינור.
      מובן שהרבה מהיחס של הילד תלוי ביחס של ההורה, ושל המורה. חובה למצוא מורה טוב בעל ניסיון בהוראת הגיל הרך.
      כמה זה עולה?
      לימוד קבוצתי עולה פחות מחוגים אחרים שבהם אנו משקיעים בלי לחשוב פעמיים. אני מאמינה כי ייתכן שבהשקעה זו נחסוך מעצמנו עלויות עתידיות של אבחונים ושיעורי עזר.
      לסיכום – ילד שלא ראה אף פעם כינור, לא שמע כינור, ואפילו לא שמע על הדבר הזה שנקרא כינור, בחיים לא ייגש להוריו ויבקש להירשם לחוג כינור. ילד כזה הוא בעיני "שאינו יודע לשאול", שלגביו התורה מצווה אותנו "את פתח לו". ויפה שעה אחת קודם.