ארכיון קטגוריה: מחשבות מוסיקליות

שתיקה דור שלישי

הדף הריק – לבן על לבן – הוא השקט שבכתיבה. אבל השקט האמיתי – זה ששורר בחלל האוויר בין שני בני אדם – הוא עשיר בגוונים. לפעמים הוא חור שחור שרק נראה אטום, ובעצם משמש פתח ומעבר אל גלקסיות מרוחקות ונסתרות. לפעמים הוא חד כמו תער בכחול מטאלי זוהר שחותך את האוויר כמו ברק בשמים. ולפעמים הוא אדום לוהט וחמקמק כמו חיבוק שמהסס להתקרב; שנשאר עומד מנגד ומתגעגע.

 

אנו הנשים אוהבות לדבר; אוהבות שמדברים איתנו; צריכות שיקשיבו לנו; צמאות למילה של משוב. ואולי על כך קבעו חז"ל שנשים הן "פטפטניות" – מין "פיט-פוט" של מילה שמכילה בתוכה את הציפייה להדדיות. ואולי מכאן הוסיפו אותם החכמים לספר כיצד מתוך עשרה קבין של שיחה אשר ירדו לעולם, "תשעה נטלו נשים" (קידושין מ"ט). את העשירי מן הסתם השאירו בציפייה וכליון עיניים כמענה או לפחות תגובה על כל התשעה שלהן.

 

אבל כמו שאנו יודעות לדבר, כך אנו הנשים גם יודעות לשתוק: שתיקה רועמת, שתיקה מתחננת, שתיקה שאנו מצפות מכם הגברים להבין. וזה בכלל לא פשוט. הקלישאה הנשית של פנייה ב"אנחנו צריכים לדבר" לרוב ממשיכה לא בדיבור כי אם בשתיקה. שקט שמהצד הנשי מלא עוצמה וציפייה, ומהצד הגברי מתמלא לרוב בבלבול ואי-הבנה.

 

היום, בעידן הסלולארי, העסק של שתיקה הולך ומסתבך. כי כשאת שותקת על הקו יותר מכמה חלקיקי שנייה הנודניק שמצידו השני של הקו תמיד יתקע איזה "הלו, את איתי?" כדי לוודא שהשיחה לא נותקה, וזה כמובן הורס את כל המומנטום. אמנם המדיום של המסרון נותן אופציה חדשה שהיא לעתים כמו חצי-שתיקה – כתיבה חידתית ותמציתית או סמל הבעה – אבל לא פעם מצאתי את עצמי מחפשת אפשרות טכנית לשלוח לידיד הודעת טקסט נטולת טקסט: סמ"ס ריק. זאת כבר שתיקה דור שלישי.

 

יש לי חברים שיודעים כבר מראש כשאני מתקשרת כדי לשתוק. וחלקם אף יודעים בדיוק – אבל בדיוק – איך לשתוק ביחד איתי על הקו. ברגעים קסומים שכאלה אני יכולה לעצום עיניים ולדמיין את חוט הבדיל הנמתח בין עמוד לעמוד, את גלי השידור צפים בין אנטנה לאנטנה, או את הצינור הישן המחבר בין שתי כוסות במשחקי טלפון פרימיטיביים מילדות של פעם. ברגעים כאלו המרחק, העיוורון, והשקט קטנים אל מול זרמי הרגש, המחשבה ותחושת הנוכחות שמציפים אותי.

 

כי שקט הוא לא דממה. הדממה שורשה בהפיכת החי לדומם. דומם הוא בראש ובראשונה נטול תנועה. הדממה היא דלת סגורה; חוסר תזוזה; מוות. לא סתם מתארת התורה את תגובתו של אהרן הכהן למות שני בניו במילה "ויידום" (ולא "וישקוט"). האב המזועזע חווה רגע של מוות גם בתוך עצמו ועל כן תגובתו מתוארת כדממה. השקט, לעומתה, הוא פאזה שכלולה בה עדיין חיים: משהו עוד זז, גלים עוד זורמים. החלל שבין שני עצמים או בין שני בני אדם יכול להתמלא בשקט אבל יכול רק להתרוקן מן הדממה. במצב של שקט הרבה דברים עוד נמשכים להיאמר ולהתרקם. רק לא במילים. כמו ההבל בין צליל לצבע. בין גלי אור לגלי  קול.

 

בטהובן – שבמהלך חייו עבר למצב פיזי של שקט שבחירשות – המשיך להלחין גם כשהיה חירש. וכבר בשנים שבהן שמיעתו הלכה ודעכה למד להכיר ולהוקיר את ערכו של השקט. לא הייתה לו ברירה. הרבה מיצירותיו המוסיקליות מתארות מאבק, התייסרות ולרוב גם מגיע הניצחון. פרט כמעט שולי ביצירה מפורסמת ביותר שלו הוא רגע מדהים של שתיקה. מעניין כמה מאיתנו אי פעם שמו לב שהסימפוניה החמישית – זאת המכונה בשם "הגורל", עם מוטיב ה"טה-טה-טה – טאה" הנודע – פותחת בצליל ראשון שכולו שתיקה. הפתיחה האמיתית של היצירה היא בעצם "שש-טה-טה-טה – טאה", כלומר הפסקה של שמינית לפני השמעתו של הצליל הראשון ביצירה. האם וכיצד מאזין שלא ראה את דף התווים יכול לחוש בהפסקה הנדרשת בתיווי שרשם המלחין? אולי רק אותו מאזין שיידע לקרוא בהבנה את המסרון הריק בלי לחשוב שחלה טעות טכנית. או אולי אותו מאזין שמזהה וחש בחייו את רגעי השקט שלפני הסערה לא רק במבט לאחור.

 

כמה שקט בעמוד תווים אחד

כמה מאות שנה אחרי בטהובן הפריז המלחין המודרניסטי ג'ון קייג' בהלחינו יצירה שכל כולה שקט. היצירה "4.33" מאת קייג' היא יצירה לפנסתר סולו שנפתח בסגירתו של הפסנתר, למשך זמן קצוב ומדויק של ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות. במהלך הזמן הזה יושב הנגן הסולן ושותק. קולות אי-הנחת – חוסר היכולת של הקהל לשאת שקט אינטנסיבי שכזה – הם שמעצבים את המצלול הייחודי של כל ביצוע שונה של היצירה, כאמירה אמנותית יוצאת דופן חזקה אם כי מעט משונה.

 

יכולתו של אדם לשתוק עם עצמו הוא חלק מחוסן ה'עצמי' שלו, ותורמת בוודאי גם לבריאות הנפשית שלו. יכולת של שני אנשים לשתוק ביחד, להקשיב אחד לשקט של השני, או לתת לשקט למלא את החלל שביניהם צובעת את הקשר שביניהם בגוונים עשירים של עומק. כי במקום שנגמרות המילים השקט מתחיל. אנו מרבים לדבר על כוחן של מילים. ואולי לעיתים כדאי להזכיר לעצמנו לשתוק על כוחה של השקט.

לא בצחוק – ברצינות : מילים לזכרו של מורה דגול שנתן לבלוג הזה את שמו

ארז רפפורט ז"ל נפטר בטרם עת לאחר שלקה באופן מפתיע בדום לב. זכיתי ללמוד אצלו רק שנה אחת מחיי, אבל הוא מסוג המורים שהייתי שמחה להמשיך ללמוד איתו, ללמוד ממנו, כל חיי. ועכשיו הוא איננו.
 
מהקורס של ארז – היבטים מתקדמים בניתוח יצירות – לקחתי לא רק כלים מוסיקולוגיים, כי אם דרך חיים. בדמותו ובאישיותו ארז מימש את האחדות המופלאה שבהתבוננות האסתטית המלומדת. כל החוששים לפרק יצירת מופת לגורמים, פן תאבד או תיטשטש השלמות שבה, היו משנים את דעתם לו חוו ניתוח מדוקדק של ארז שהקפיד לפרק כל יצירה לגורמים הקטנים ביותר בלי לשבור שום דבר בדרך. לבסוף היה תמיד מחזיר את היצירה לרמת המכלול, אל השלם ואל השלמות – שלמות שעוררה עוד יותר פליאה והשראה לאור הפרטים שארז האיר בדרך. כאשר ניגן בעצמו את הדוגמאות, תמיד שיקף בנגינתו את כל הידע שהצטבר לו, בהקפדה על ניואנסים והדגשות. כאשר השמיע דוגמאות מוקלטות אלו היו הביצועים המיוחדים ביותר, לאניני טעם ולמביני עניין.
 
חבריי לכיתה נהגו ללעוג לי על רגשנות היתר שהייתי מפגינה בשיעורים. מה לעשות? אני מהאנשים המוזרים שניתוח מעמיק – כאשר אני מצליחה לעקוב ולהבין – גורם להם חוויה של גילוי המעוררת בהם התרגשות של ממש. אין הרבה אנשים שנוטים להתרגש ככה מגילוי איזה דומיננטה שניונית סמויה או רמז מוקדם למודולציה שבדרך. אבל ארז מעולם לא צחק. הוא השתעשע מהמוחצנות הרגשית שלי, אך עשה רושם שהבין ללבי. כי כנראה גם הוא היה נרגש בצורה כזו או אחרת מאותם גילויים.
 
תוך כדי השיעורים יצא לי להרהר הרבה (כהרגלי) על קשרים ומשלים בין עקרונות הפעולה של המוסיקה לבין העולם והחיים האנושיים. כך, כשעברנו בין הפוגות של הפסנתר המושווה, התחלתי לחוש ייחודיות של כל סולם, ואופי שהתגלה בלבוש שבו עיצב באך כל סולם וסולם – פעם ראשונה בספר הראשון ופעם שנייה בספר השני. מעבר להתרגשות מהגילויים שבניתוח, התחילה להתגבש אצלי מעין פילוסופיית חיים. התחלתי להשוות אנשים מקרובים אלי לסולמות השונים, וגיליתי שלא פעם, כאשר הצלחתי "לנחש" את הסולם הפנימי של אדם קרוב אלי, התובנות שעלו עם ניתוח הפוגה באותו הסולם התאימו לאישיותו, לאופיו ולסיטואציות בחייו. אם יום אחד גם אתם תגיעו אלי לטיפול בשיטת "כל אדם הוא סולם" או "אמור לי את הסולם שלך, ואנתח לך את החיים", דעו שהכול התחיל שם, בריחופים המזדמנים שלי בין פוגה לפוגה בשיעורים של ארז.
 
בסוף השנה, אחרי שארז דיווח על הציונים בעבודות הסיום, הודיתי לו על הקורס, ושלחתי לו גם שיר – תוצר יצירתי-ספרותי שנולד לי מתוך אותם הרהורים  בשיעור שלו. בתגובה סיפר לי ארז על הנאתו הגדולה מהכיתה הספציפית הזאת ונימק:
 
עצם נוכחותם של אנשים (כמוך, וכמו כמה מחברייך לכיתה) שבורכו ביכולת להתרגש ממוסיקה ובסקרנות לנסות להבין "איך זה עובד", היא היא הדבר שעושה לי את זה…
 
ובענין השיר ששלחתי לו כתב:
 
השיר שצירפת – נהדר. קריאתו הזכירה לי את הכותרת של בטהובן "סקרצו מא סריוזו" (בצחוק אבל ברצינות).
 
פתחתי את הבלוג הזה בין היתר כדי לתת במה לאותה פילוסופיית חיים מוזרה שלי – אותה נטייה לקשר, לפרש, להמשיל ולדמות בהשאלה הדדית בין אמנות המוסיקה לבין אמנות החיים. כשחיפשתי שם לבלוג נזכרתי מיד בתגובה הכנה והנוקבת של ארז לאותו שיר.
 
קצת באיחור,
אבל תודה לך, ארז. עכשיו יותר מתמיד הבלוג הוא על שמך.
 
לסקרנים שביניכם, לא אתקמצן. להלן השיר המדובר. אינני יודעת כמה מכם יצליחו להבין, אם לא למדתם אצל ארז או מישהו כמוהו.
 
Fugire della cadenza
(תרגיל מס' 30 בהובלת קולות)
 
הסיום הזה
הוא רק מדומה.
 
במודולציה דרך אקורד משותף
הסובדומיננטה שלי
היא הדומיננטה שלך.
הבאס יורד בקווינטה ומתייצב על צליל היסוד של אקורד החמישית (של הסולם החדש),
הסופרן מתלבט בין הטרצה המז'ורית למינורית, ומאיים לקפוץ ישר אל הספטימה,
בזמן שהקולות הפנימיים נאבקים, בכל כוח הרצון שבהם, רק לא לנוע בקווינטות מקבילות!
 
וכך נוצר לו אתנח דומיננטי
שמשאיר אותנו
באוויר
 
ולאחר רגע של השהייה,
נפתר אל
הדרגה השישית (המינורית והכאובה)
של הסולם החדש,
שהטוניקה שלו טרם נשמעה. 
 
בטרם נגיע אל הטוניקה החדשה
נדשדש עוד קצת על הדומיננטה,
ונרחיב אותה
בצלילה לתוך סבך של מהלכים כרומטיים
של חוסר ודאות.
 
ומשם
לא ברור כיצד ניחלץ:
גלים של סקוונצות שנשברות לאיטן על החוף,
שרשרת של קדנצות בלתי מושלמות לסולמות שכנים,
או קו חזרה פשוט המורה:
D.C. al coda!
 
ואולי זה בכלל מסוג היצירות האוונגרדיות
שלעולם לא חוזרות אל הטוניקה,
ושאף פעם לא באמת יצאו ממנה.
 
הסיום הזה
הוא רק מדומה.
אתנח דומיננטי שנפתר לשישית –
שישית שלא באמת פותרת שום דבר,
אלא מאפשרת להכל להתחיל מחדש,
הפעם בסולם קצת שונה,
בווריאציה,
ובציפייה ובתקווה גדולה שסולם הבית
עוד יחזור.

הצילו! הזיזו לי את התקליטים!

"I went down to the sacred store
Where I
'd heard the music years before,
But the man there said the music wouldn
't play.
…the day the music died"
 
(מתוך "אמריקן פאי" של דון מקלין)
 

בבלדה האלמותית של דון מקלין מתאבל המשורר על "היום שבו המוסיקה מתה" ובוכה על זמנים שעברו שלא ישבו עוד לעולם. השיר פותח במותו הטרגי של הזמר האגדי באדי הולי, והמשכו פורס לפחות עשרים שנות שיאים ואסונות מוסיקליים ששינו את חיי המשורר ובני דורו. בבית האחרון של השיר, בחיפושו אחר מעט נחמה, פונה הכותב אל "החנות הקדושה / שם שמעתי את המוסיקה מתנגנת לפני שנים". הפנייה לחנות התקליטים נובעת מחיפוש משהו יקר שהלך לאיבוד. בשורה הבאה בשיר תקוותו של המשורר להחיות אפילו משהו מן הזיכרון (=ההקלטה) של הזמן האבוד נמוגה כאשר אפילו ב"חנות הקדושה" המוכר טוען ש"המוסיקה כבר לא תתנגן" כקביעה נחרצת שמה שהיה לא יהיה, ואולי גם הזיכרון עצמו נפגם ואבד.
 
השורות הקלאסיות האלו הדהדו לי חזק בראש בבואי לפקוד את "החנות הקדושה" האישית שלי – הלוא היא סניף מרכז העיר ירושלים של "התו השמיני". לא רק בסרטים ובשירים לכל חבורה יש חנות התקליטים שלה. "התו השמיני" של רחוב שמאי היה מוקד לעלייה לרגל של חבורות מתחלפות שעמן נהגתי לבלות בשנים האחרונות. החברים מתחלפים, השנים עוברות, ואני כבר מזמן לא בת 16. אבל גם ללא כל צורך או כוונה לקנות משהו מסוים אני ממשיכה להקפיד לעבור, לעצור ולשהות בחנות בכל הזדמנות שאני מוצאת את עצמי בקרבתה. בתקופות מסוימות אני אף עלולה למצוא את עצמי משוטטת ממרחקים עד לרחוב הקדוש, כמו בחיפוש היסטרי אחר משהו אבוד – אולי נחמה? אולי זיכרון? ממש כמו בשיר של מקלין. מה לעשות? יש אנשים – ואני ביניהם – שחנות התקליטים דומה בעיניהם יותר לבית כנסת או למקדש מאשר ל"סתם" מקום מסחר.
 
לפני כחודש הסניף הישן, האהוב והמוכר עבר מקום. הזיזו לי את הגבינה. או את התקליטים. פשוטו כמשמעו. החנות החדשה מרוחקת מהישנה רק כמה מטרים, עם שלט מכוון ואפילו איש/אשת צוות שיושב/ת בקביעות בחזית הישנה להכוונת קונים משוטטים שמא ילכו לאיבוד. קרובה כל כך, מורחבת וגם מעוצבת – אך היא זרה לי וקרה. בניסיון להפנים את השינוי המצאתי תירוצים קלושים להגיע למרכז העיר ופקדתי שוב ושוב, במעין אובססיה, את רחוב שמאי – חולפת על פני הדלת הנעולה בחזית הישנה, וממשיכה למיקום החדש פעם אחר פעם, מנסה להתרגל.
 
אין ספק שהמרחב החדש מרשים. קודם כול כי יש מרחב. החנות ענקית – לפחות פי שלושה מקודמתה. העיצוב מושקע – החל בצבע הכהה והתאורה ההולמת, המשך במסכים המפוזרים על הקירות, וכלה במגוון רהיטי ישיבה הכוללים כורסאות, ספות ואפילו ערסל. האקלקטיות של אמצעי הישיבה, יחד עם הפיזור המקרי כביכול של עמדות ופינות האזנה – חלקם מוחבאים בנישות בתוך הקיר – תורמים לתחושה המסוגננת ולאווירת הייחודיות המאומצת. כל אלו – סממנים שאמורים לאותת על נוחיות, על ביתיות, על הזמנת הקונים לשהות ממושכת – לוקים בחסר אל מול החנות השכונתית האהובה של פעם. בצפיפות האיומה ובחוסר התכנון עד כדי הזנחה של פעם היה איזה חן ירושלמי שלא ניתן לשחזרו: איזו תחושה ביתית המוכרת בהבדל שבין בית שגרים בו לבין בית מעוצב עד תום.
 
מהביקורים התכופים שלי שם בשבועות האחרונים אני מרגישה שגם בעלי המקום עדיין לא נחה דעתם. כמעט כל פעם שאני באה משהו שם משתנה. סדר ברור אין לדיסקים, ואם מחלקות ברורות קיימות (כפי שהם טוענים) אזי החלוקה ברורה בעיקר בראשם של העובדים. המקום שונה. הדיסקים מבולבלים. והעובדים – שחלקם חדשים למקום וזרים גם הם לנוף – שורצים בציפייה ובדריכות מוגזמת לסייע לקונים מסוחררים בהמלצות לא מבוססות. כך שבעוד יש כל כך הרבה יותר מקום לשוטט, יותר נוחות להאזין, ויש פתאום לפחות שלוש דרכים סתם לשבת ולנוח, דבר מה דוחק אותי משם החוצה הרבה יותר מהר ממה שהייתי רוצה.
 
משהו בתוכי מקנא בדור החדש שיגדל לתוך המקדש המשופר. מקום אחר בתוכי מקונן על עולמות אבודים, זיכרונות שלא ישובו, ומצטער על עוד ניצחון של הניכור האופייני לתרבות ה"מגה". כי היום לא מספיק להיות "סתם" חנות – צריך להיות "מגה"-חנות. המאמץ להגדיל ולעצב תוך ניסיון להקרין ייחוד הרבה פעמים בא על חשבון הייחוד והאופי הפנימי האמיתי והכנה.
 
אולי גם אני אלמד ליהנות מהמתחם החדש, ועוד אוקיר תודה על המגוון הגדל, אם אכן יגדל. אך פינה חמה תמיד תישאר לי בלב לחנות של פעם, ולכל הזיכרונות והאסוציאציות האישיות שלי משם. המוסיקה לא באמת מתה. היא רק עברה מקום. ועד שאתרגל אחתוך לעצמי עוד חתיכה של פאי ירושלמי נוסטלגי, ארים כוסית וויסקי עם ריי, ואפזם פזמון ישן על צלילים, חברים ומקומות שממשיכים לחיות אצלי בלב.

משחקים במסירות על גבעה שוממה בחצי הלילה

יש דברים שחייבים לעשות אותם. גם אם לעולם לא נצליח להסביר למה. לעיתים קרובות הדברים החשובים והבלתי מוסברים האלה קורים בין עשר בלילה לשש בבוקר, וכרוכים בנהיגה ארוכה על כביש צר ומפותל, ברכב מזדקן עמוס בכלי נגינה, בציוד הגברה ובחבורה נפלאה של אנשים שהם מעל לזמן ומעבר למקום.
 
כך, לאחר שעתיים נסיעה בהתארגנות בהתראה של רגע, מצאתי את עצמי כצופה היחידה, כמעט, בהופעה מאולתרת בבית קפה על גבעה שוממה באמצע שום מקום בחצי הלילה. בית הקפה פרח בר, רותם, בקעת הירדן.
 
מה שקרה בשלוש וחצי השעות הבאות אינו ניתן לתיאור במילים. שתי גיטרות, סקסופון סופרן וגיטרה בס שוחחו ביניהם – לעיתים בהסכמה ולעיתים במריבה. לרגע, הצוותא מסנכרן נשימות משותפות של שקט עצום שנוצר לא בתיאום מראש, אך מתוזמן בדיוק מופלא מתוך ההתרחשות עצמה. ברגע אחר שניים מהכלים כמעט הולכים מכות, בעוד השניים הנוספים מנסים בכוח להפריד ולהרגיע. הפוגה קצרה, והנגנים מחליפים ביניהם כלים, ושוב פוצחים בשיח ערני ונוקב.
 
עקבתי בדריכות אחרי כל התפתלות בהתרחשות שהתרקמה אל מול עיני. מהמקום שישבתי בו אל מול הנגנים ובקרבתם השתתפתי פה ושם במבט, במחיאת כף, בלחישה, או באיזו צרחה היסטרית כשזה דווקא התבקש. לעיתים חשתי חלק מן ההתרחשות, ולעיתים הייתי צופה מהצד.
 
ישבתי מוקסמת, ונזכרתי בתיאורים הקלאסיים של מוסיקה קאמרית כרב-שיח אנושי מתורבת שבו הצלילים המוסיקליים מחליפים את המילים, והמרקמים המתחלפים ממחיזים את האינטראקציה החברתית. נזכרתי גם בתיאורם של הרצל שמואלי ומיכל זמורה-כהן (בספרם "המוסיקה: שליחות ובשורה") את תפקודו של המאזין כחלק אינטגרלי מן העשייה המוסיקלית: את תיאור אקט הביצוע המוסיקלי כזריקתו של כדור אל החלל – זריקה שתהיה משמעותית יותר ושלמה יותר רק כאשר יעמוד ממול זוג ידיים מאומנות המסוגלות לתפוס את הכדור הנשלח.
 
כשהורדתי את הנגנים בתחנת האוטובוס מעט אחרי הזריחה היה קשה לנו להיפרד. משהו שעבר בינינו בלילה ההזוי הזה אינו ניתן לשחזור, אינו ניתן לתיאור, ויישאר כנראה תלוי ועומד באוויר שבינינו לנצח. הם – הנגנים – חוו משהו שאני כמאזינה לעולם לא אדע. ואני, שמחה, מאושרת ומועשרת מהידיעה שנזרק לעברי כדור חי של אש בוערת. ואני, בלי להסס, הושטתי את שתי ידיי ותפסתי.
 
שמעתי את המוסיקולוגית מיכל זמורה-כהן מדברת פעם על כוחן של הופעות מוסיקליות מסוימות לשנות (פשוטו כמשמעו) את האדם. יצאתי מהבית בתשע ורבע במוצאי יום חמישי. חזרתי ביום שישי בשש וחצי בבוקר. אבל חזרתי אדם אחר.
 
*
 
הנה הפעם הבאה – השנייה בתולדותיו – שבה אפשר יהיה לשמוע אותם.
"הכול ביחד": הדס יותם, גיטרה. נבו קסטיאל,  גיטרה. חובב לנדוי, סקסופון-סופרן וְנָאי. ישראל סופר, גיטרה בס. יום שלישי, ט"ו בתמוז תשס"ט (7.7.09), 21:00, מסעדת סמנה (כשר), המלך ג'ורג' 16 (ליד בנק הפועלים), ירושלים. הכניסה חופשית, מותנית בהזמנת אוכל/שתייה ב-20 שקל ומעלה.
 

ממעמקים קראתיך: בסיסטים למען השלום

Deep Tones For Peace

במאה ה-17 התחיל קו הבס למלא תפקיד בעל חשיבות עליונה במוסיקה. קראתי פעם תיאור הולם בספר ציטוטים מפורסמים על המוסיקה מתקופות שונות:
 
"עתה הוטל על הבס לספק בסיס למנגינה האחת שחלפה מעליו. הוטל עליו לשמש מעין מעצור בעל משקל, העשוי לרסן את המציאות הפרועה, לווסת את ערכי החיים, את האמת, את היופי ואת האושר, שדומה היה כי הם נמלטים לכל עבר… הבס, כפי שמרמז כינויו, הוא בראש ובראשונה גורם מבסס, מסדיר ומאחד.  נוסף לכך מעורר הוא בנו בתוקף את הקול הנמוך ביותר, אסוציאציות שיש בהן משום עומק מכל הבחינות של המושג, ובכלל זה כובד ומשקל…"
 
להיות בסיסט זה עסק רציני שאין לזלזל בו. יש אומרים שבסיסט טוב הוא כזה שלא שומעים אותו עד שהוא מפסיק לנגן. אמרה זו היא הוכחה לחיוניותו של הבס כתשתית הכרחית לכל ההרכב. היא מעידה גם על הנטייה של מאזינים לעיתים להתעלם מקו הבס, ולעיתים אף לזלזל בנוכחותו.
 
אני נולדתי עם רגישות טבעית לבסים. כך בראו אותי. וגם כשהכלים הגבוהים הם העיקר, האוזניים שלי ממשיכות לעקוב בדריכות אחרי המתרחש דווקא בנמוכים. זה כנראה סוג של אישיות, או סוג של נשמה. ואולי זה איזה צורך פנימי עז ל"גורם מבסס, מסדיר ומאחד" שקורא לי "לרסן את המציאות הפנימית הפרועה, לווסת את ערכי החיים, את האמת, את היופי ואת האושר שדומה כי הם נמלטים (אצלי) לכל עבר".
 
הצורך הזה הוא לא רק שלי.
הוא מהותי לעולם.
כך מאמינים גם קבוצת Deep Tones For Peace: התארגנות בינלאומית של קונטרבסיסטים אשר מארגנים מופע משותף להזרמת צלילי עומק ומדיטציה מוסיקלית כפעילות מעודדת הרמוניה ושלום.
 
היום בתשע וחצי בערב 'צוללת', וביום ראשון בערב  ב'מעבדה', בסיסטים למען השלום מגיעים לירושלים לנסות "לשמש מעין מעצור.. לרסן את המציאות הפרועה" שלנו כאן במזרח התיכון. תפתחו את האוזניים ואת הלב לצלילים הנמוכים, ואולי גם אתם תרגישו את השינוי.
 
 

תנועת השמש כאקורד סיום

                                              פסיחוזה: על הגלגול החדש שמתחיל היום

השמש שבה היום למקום שממנו יצאה לראשית דרכה, אבל היא שבה לשם אחרת, וגם ה"שם" הזה הוא אחר. ובדרך חזרה לצליל היסודי של העולם, מותר לנו, לקהל של הקונצרט הקוסמי, להשתעל בין פרק לפרק, לפני ההשלמה והפתרון והפרק הבא

 

                                        מאמר פסח לאנרג'י מעריב ניו אייג'

העולם (שלי) על מיתר

בתור אדם מאמין אני נקלעת לפעמים גם לאמנות תפלות

בפינת המשרד שלי עומד קונטרבס ישן אך אהוב. אני והוא כבר עברנו כמה דברים ביחד. והחיבור לפעמים הזוי. בחורף שעבר נקרע בו מיתר, והחיים שלי נכנסו לסחרור. אני עדיין מתאוששת מההדף.
בשבוע שעבר שוב התחילו כל מיני צרות קטנות ומוזרות. חשבתי שאולי זה קשור למעבר בשנה הסינית משנת הנחש לשנת השור. אבל אז פתחתי את הקייס של הקונטרבס וגיליתי שהגשר – אותה חתיכת עץ שמחזיקה את המיתרים במקומם – זז ממקומו. כל המיתרים יצאו מכיוון. באמצע הלילה בלי שום התראה מת המצבר של האוטו. באותו הלילה ממש מתה האוגרת של ידיד טוב. ואחרי פרץ של אביב ראשון ופריחה הגיעה סערה חורפית עזה שהעיפה את השולחן מהמרפסת שלי.
כבר בעת העתיקה דיברו פילוסופים על "מוסיקת הקוסמוס" ועל ההרמוניה של היקום. פיתגורס, שקבע את החלוקה המתמטית של המיתר שהולידה את המרווחים המוסיקליים המוכרים לנו היום, דיבר על יד אלוהים כיד מכוונת – באופן המילולי ביותר: אלוהים כמכוון המיתרים הקוסמיים של היקום.
השבוע המיתרים שלי יצאו מכוונון. הגשר זז.

ואולי זה רק בוא האביב.

לקול התותחים

שולי רנד שר "ריבונו של עולם, אם נדבר גלויות, לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות". כשהתותחים רועמים מצפון ומדרום, וארצנו הקטנה מותקפת מכל כיוון, אי אפשר שלא להבין ולהזדהות עם המילים הנ"ל. יש אומרים שהכי חשוב במצבי משבר ומתח דווקא לשמור על התפקוד הבסיסי, אך בימים שכאלו גם תפקוד בסיסי דורש כוחות גדולים.
 
אומרים שכאשר התותחים רועמים המוזות שותקות. לא יודעת מי אמר, מתי, ועל רקע איזה תותחים, אך כך אומרים. מצד אחד קול האזעקה מוציאה מאיתנו את האינסטינקטים הכי בסיסיים של הישרדות. וכל מבזק חדשות מביא איתו תפילה פשוטה שהביטוי ז"ל לא נוסף לשום שם מוכר או לא מוכר בחצי שעה שחלפה מהמבזק הקודם. כל הרצונות, המחשבות, והתפילות חוזרות לפשטות של "את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים/ ותן לנו לשוב ולראותו/ יותר מזה אנחנו לא צריכים" (מילים: אבי קורן).
 
מצד שני ההתכנסות פנימה במרחב המוגן לפעמים מוציאה מאיתנו את אותם המרחבים הפנימיים שנמצאים אצל רובנו בתרדמת כללית ביומיום. פתאום כל חייל שנפצע או חלילה נופל מתגלה כמשורר, וגם רבים מבני המשפחות השכולות – או 'סתם' אזרחים מאוימים בחזית וגם בעורף –  פונים לאמנויות כמרגוע לכאב. ההסתכלות על העולם בעת האיום הקיומי לפעמים מתרחבת ולעיתים אף לובשות משקפיים של יוצר.
 
ומה עושה יוצר כשהוא מסתכל על אמת שחורה? משתמש בכלים האמנותיים לרשותו כדי להחזיר את הצבע לחיים. לפעמים זה קורה בביטוי הכי פשוט ואף פשטני של מה שקורה מסביב. ג'ורג' הריסון – הבן ה'חכם' מבין ארבעת הבנים המוכרים לרוב בשם 'הביטלס' – הרבה להסתכל בפנים ובחוץ, והטיב לתאר תובנות מהתבוננות זו בשיריו. הריסון השכיל לדעת שלאור מציאות חסרת פשר לפעמים כל מה שנותר היא לתת לדמעות לזלוג. ומי שעיניו יבשו כבר מדמעה יכול לתת לגיטרה לבכות במקומו.
 
" I look at the world and I notice its turning
While my guitar gently weeps
With every mistake we must surely be learning
Still my guitar gently weeps"
 
דווקא כשהתותחים רועמים המוזה לפעמים מתעוררת. ואם לא נחסום אותה היא יכולה להיות חברה נאמנה לימים קשים. המשך שירו של שולי רנד המצוטט בפתיחה, מילותיו של אבי קורן, ושירו הקלאסי של הריסון, מצטרפים למסורת של יצירות אמנות גדולות המלמדות שלפעמים בעולם הזה כל מה שנותר לנו לעשות זה לאהוב, להתפלל, וליצור. כמו שקהלת היה אומר: "כי זהו כל האדם".
 
 

אנטי-אייג'ינג בקונצרט

תלמידיי נכחו השבוע בקונצרט התזמורת הפילהרמונית הישראלית שהתקיים בירושלים, ולכמה וכמה מהצעירים שבהם, תלמידי כיתה ט', זה היה ביקור ראשון בחיים באולם הקונצרטים. אני, בגילם, הייתי כבר ותיקה בסצנה. זכיתי להתחנך עוד לפני כיתה א' בתפריט מוסיקלי מוקפד שכלל את הפילהרמונית של ניו-יורק. היום, כשאני נזכרת כיצד סבי ז"ל וסבתי תבדל"א נהגו להיסחב עם ארבע ילדות בנות 12-6 לקארנגי הול בביטחון ובשלווה, אני מתמלאת הערצה. וכשאני נכנסת לקונצרט וסוחבת אחריי כמאה תלמידים בני 14-18 חסר לי משהו מאותם ביטחון ושלווה.  

כשהייתי בגילם של תלמידיי, בתיכון, התגוררתי כבר בארץ, וניזונתי גם אני מהפילהרמונית הישראלית בבנייני האומה שבירושלים. כמו תלמידיי היום, גם אני וחברותי למגמת המוסיקה זכינו למבטים ולשבחים של הזקנות הירושלמיות על עצם הגעתנו לשם ועל ההתנהגות הראויה. מאז עברו 15 שנים, ואני פתאום חושבת שלא ייתכן שהזקנות הנוכחות שם היום הן אותן זקנות של אז. הרי כבר אז הן התפארו בשיבה הטובה עד מאוד. מה קורה פה?

לפני שנה, במסגרת עבודה עיתונאית, זכיתי לשוחח עם מאסטרו ליאון בוטשטיין, המנהל המוסיקלי של התזמורת הסימפונית ירושלים. שאלתי אותו לדעתו בדבר עתידם של המוסיקה הקלאסית וקהל אולמות הקונצרטים. המאסטרו לא נשמע מודאג כלל וכלל. "אבל רוב הקהל נראה בן חמישים ומעלה", הפצרתי בו. והוא ענה בביטחון ובשלווה: "כן. וכך זה כבר חמישים שנה. ממוצע הגיל של באי הקונצרטים בארצות הברית עומד על כ-50, והנתון הזה לא השתנה כבר שני דורות". המסקנה המתבקשת: הקהל של אולמות הקונצרטים לא נכחד אלא מתחלף. לא מזדקן אלא מתחדש.

התיאוריה של בוטשטיין מבהירה שהזקנות המקסימות שישבו מסביבי השבוע אכן אינן אותן זקנות מלפני 15 שנה, וייתכן שהרבה מהן לא ישבו באותו האולם אז. בוטשטיין סובר שאנינות הטעם המוסיקלי הוא אכן עניין של גיל, והיא קשורה להתפתחות הרגשית הטבעית של בני אדם. מה שמייחד את המוסיקה האמנותית ומבדיל אותה מהנעשה בזירה הפופולרית הוא מידת המורכבות. המוסיקה המכונה 'קלאסית' מתמודדת עם רגשות מורכבים. המסגרת האמנותית מאפשרת לה לעשות זאת בהרחבה ובהעמקה, והתוצאה היא עוצמה רגשית שאינה ניתנת להכלה בשיר ממוצע של 3 דקות. בוטשטיין סבור כי יכולת ההכלה של רגשות מורכבים ועשירים שכאלו מתפתחת ומשתבחת עם השנים ועם ניסיון החיים, והיא שמקרבת את הקהל המבוגר יותר, הבשל יותר, לאולם הקונצרטים – ותמשיך לקרב אותו גם בדורות הבאים.

בעידן האינטליגנציות המרובות אני גאה בעקשנות החינוכית שלי לנסות לקרב גם את הצעירים. רעיונותיו של בוטשטיין מקובלים עלי, והמאמץ החינוכי שלי מקובל עליו ואף רצוי בעיניו. חשיפתם של צעירים להתמודדות עם רגשות מורכבים רק יכולה להיטיב עימם, ויש עניין להשקיע בכך כדי לעשות את זה נכון. זה דורש הדרכה, ליווי, תעוזה, והרבה הרבה סבלנות.

השבוע פגשתי בקונצרט גם את המורה שסחב אותי ואת חברותיי לפילהרמונית לפני 15 שנה. הוא עדיין סוחב לשם תלמידים ותלמידות. המורה אותו מורה. אבל הצעירים אינם אותם צעירים.

החיוך המיואש של צ'רלי צ'פלין (חיוך ראשון)

בעידן הסרטים האילמים הרבה מהמוסיקה שליוותה את ההתרחשויות על הבמה היתה מורכבת מרצף ציטוטים מיצירות מופת מוסיקליות – רצף שהורכב באלתור או בתכנון מראש להתאים ולחזק את הג'סטות הדרמטיות הוויזואליות המופרזות. פשוט וידוע הוא שצ'רלי צ'פלין היה מגדולי אמנות הקולנוע המוקדמת. פחות ידוע שהשחקן במאי המופלא הלחין חלק נכבד מהלחנים שליוו את סרטיו. צ'פלין היה מוסיקאי ומלחין לא פחות משהיה במאי ושחקן. וכאשר צופים-מאזינים במכלול אמנותי פרי דמיונו וכישרונו של יוצר בודד, ההיבטים השונים מתמזגים לכדי שלמות ששווה הרבה יותר מסך חלקיה.
 
השלמות האמנותית שצ'פלין השיג בגדולות שבין יצירותיו מעניקה משמעות נוספת לחזון ה- gesumntkunstwerk  (יצירת האמנות הכוללת) של ריכרד וגנר, ולחזון מוסיקת העתיד שלו. הנה לפנינו דוגמה חיה ונושמת למכלול חזותי-שמיעתי-דרמתי משובח המתממש בזכות טכנולוגיות חדשות המתפתחות בראשית המאה ה-20. מבחינה אמנותית, וגנר היה גאה. מבחינה אישית, מהחשדות הלא מבוססים בדבר יהדותו של צ'פלין, ומהעדויות להיותו ברשימת המוות של היטלר, המלחין הגרמני מייסד זרם המחשבה של האנטישמיות המודרנית היה בודאי מרוצה פחות.
 
אחד הלחנים הגאוניים במיוחד של צ'פלין הוא זה המלווה את סרטו 'זמנים מודרניים' (Modern Times, 1936). לחן זה זכה לתמליל ראוי כמעט עשרים שנה אחרי צאת הסרט, וכיום מוכר (במיוחד לנגני הג'אז) כשיר 'Smile', שהוקלט מחדש כשיר נושא לסרט הביוגרפי 'צ'פלין' בכיכובו של רוברט דאוני ג'וניור (שמבצע את השיר בחן רב). השיר קצר ופשוט אך גאוני וקולע הן בזכות עצמו והן כתמצית חוכמת חייו של היוצר. 
  

צפייה בתווים מקוריים לשיר
 
המלודיה הקסומה ממחישה במדויק את המחוות האופייניות כל כך לשפת גופו של השחקן-במאי-מלחין. שני המשפטים המוסיקליים הראשונים מציירים תנועה של זריקת כתפיים המסמלת ניסיון לתקווה המסתיימת בייאוש, או ויתור. המנגינה פותחת בעלייה, בסימן התחזקות, אפילו מאולצת, ומסתיימת בירידה ארוכה יותר מן העלייה שמובילה צליל אחד מתחת לצליל שממנו הכול התחיל. המשפט השני עושה זאת מלכתחילה בטון אחד נמוך יותר מן המשפט הראשון, ובכך מתחזקת תחושת הנפילה מתוך העליות.
 
במרכז השיר גמגום מוסיקלי של חזרה על תיבה שלמה של מוסיקה פעמיים, תיבה הבנויה גם היא מעלייה סולמית והמבקשת לפרוץ את הדפוס של ירידה מתוך עלייה שהתקבע במשפטים הקודמים. ביציאה מן התיבות הללו המנגינה אכן מצליחה לצלוח אל עבר צלילים גבוהים שלא היו כמותם עדיין, אך צלילי אחד כרומטי (פה דיאז – צליל חריג וכאוב בסולם פה מז'ור) מזכיר את הקושי, ומחזיר את דפוס הירידה שמתממש לבסוף גם בסיומם של המשפטים המורכבים מן הצלילים הגבוהים שבשיר: והרי לנו סיום שוב בשני משפטים של זריקת כתפיים, שמסתיימים בדיוק באותו הצליל שממנו התחלנו.
 
הטקסט John Turner and Geoffrey Parsons – 1954)) מתלבש בצורה מושלמת על הג'סטות המוסיקליות וביחד נוצרת שלמות הראויה לצ'פלין בעצמו: 
 
Smile tho' your heart is aching,
Smile even tho' it's breaking,
When there are clouds in the sky
You'll get by,

If you smile
thro' your fear and sorrow,
Smile and maybe tomorrow,
You'll see the sun come shining thro' for you

Light up your face with gladness,
Hide ev'ry trace of sadness,
Al -'tho a tear may be ever so near,

That's the time,
You must keep on trying,
Smile, what's the use of crying,
You'll find that life is still worth-while,

If you just smile.

 

כל משפט המתחיל בעליה מלודית פותחת במילה (בציווי) "חייך!" (smile). בירידות המלודיות מצויות מילות הכאב של המציאות. והמסר פשוט אך מקסים: לחייך אל מול הכאב, על אף הכאב ואולי אף בגלל הכאב. המילים כמו המנגינה, לא מתכחשת לכאב, מבינה את שלל גווניה, ומציעה עצה טובה המזכירה לי את פרצופו הצוחק-בוכה של צ'פלין, ועושה טוב לנשמה.
 
ביצועים טובים לשיר אפשר למצוא בשפע, וגם גרועים (מאריק קלפטון ועד מייקל ג'קסון). מומלץ לבחור במבצע שכואב בעצמו שמצליח להעביר בצורה אותנטית ועמוקה את הניואנסים של השיר. אם מורידים את שכבת האפקטים של ההקלטה המסחרית שעשה רוברט דאוני ג'וניור לשיר מגיעים לביצוע אותנטי מאד ומומלץ. גם זמרת הבלוז ריקי לי ג'ונס עושה זאת טוב. וכמובן, נאט קינג קול, שעשה זאת לפני כולם.