ארכיון קטגוריה: מומלצים

למהירי לב

על הספר "אם רץ לבך" מאת אלחנן ניר, הוצאת ידיעות, 2011 

חבורה צעירה ומגוונת יושבת על כוס קפה, או כל משקה אחר; יושבים לרוב לאור ירח וכוכבים; יושבים ודנים דברים שברומו של עולם: של עולם הזה ועולם הבא. למעשה, חבורה זו מתקבצת לה (בגרסה חיה ולעיתים בגרסה וירטואלית) כדי לייצר ביחד את המשמעות הקיומית של עולמו הפנימי של כל אחד מהחברים. זאת חבורה של ידידי נפש – בעיקר של אנשים יוצרים – שאספתי לי לאורך הדרך, שהמשותף לכולם הוא דיבור טבעי ושוטף בממדים גדולים של נפש ונשמה ושל קיום ויקום. לגבי לא מעט מהחברים בקבוצה מופלאה זו הנושאים הגדולים באמת קטנים עליהם – סודות הקיום והיקום, החיפוש האינסופי, השאלות הנצחיות. בממד הזה מתרחשת רוב האינטראקציה ביניהם, ובמישור הזה הם מרגישים הכי בבית והכי ביחד. חוויות משמעותיות שזכיתי להן בקרב קבוצה זו לימדו אותי משהו על גדלות. יש אנשים שהדברים הגדולים ביותר בעולמנו המופלא קטנים עליהם. לגבי אותם האנשים הנפלאים הצד השני של המטבע הוא לעיתים שהדברים הקטנים – הפשוטים, היומיומיים – גדולים עליהם. תן להם להגיב, להפנים, לעבד מצבים אנושיים מורכבים –ומתוכם הם יולידו משמעות, זיכוך והארה. שלח אותם לקנות כיכר לחם וליטר חלב במכולת והם עלולים להסתבך.

ביהדות, מסתבר, הסוד הזה ידוע כבר מזמן עד כדי קיומה של מסורת מחשבתית של דורות המשרטטת בדיוק רב מטולטלת נצחית של ניגוד משלים הנקרא 'רצוא ושוב'. החבורה שתיארתי לעיל היא אולי התגלמות עכשווית של קבוצת אנשים שמרגישים נוח מאוד ב'רצוא', אך מבולבלים ולעתים גם מתוסכלים מהאפשרות או ההכרח של ה'שוב'. ואין זה פלא שאצל אנשים יוצרים צעירים בגופם ובליבם המאזן נוטה לשם. לאנשים כאלו בדיוק ספרו החדש "אם רץ לבך" של אלחנן ניר – יוצר צעיר בעצמו – הוא נכס יקר ביותר. בכתיבה רהוטה המאזנת בדיוק חינני בין האישי למקצועי, בין ההיסטורי לכאן ועכשיו, בין מדעי היהדות לבין מדעי הנפש, מסכם ניר את מסורת ה'רצוא והשוב' מימי התנ"ך והתלמוד דרך אבות החסידות ועד לרבנים המרכזיים של היהדות המודרנית.

ניר מתמצת רקע עשיר על כל אחת מהדמויות במסע, ממקם אותה מבחינה היסטורית והשקפתית, ואף משרטט קווים מרומזים לדמותם האישית. את המסע הוא מוביל כמורה דרך בקי ונאמן – בשפה פשוטה וקולעת המשקפת ידע מקיף ומעמיק וגם אהבה אישית לנושא. האיזון בין ניגודים שמאפיין כלכך את הכתיבה מבטאים את המסר האישי שיוצא מבין השורות; מסר של יוצר צעיר שמכיר היטב את ה'רצוא', שלמד להכיר וגם להוקיר את ה'שוב', ויותר מכל מאמין שהניגוד הוא הכרחי אך גם משלים. הסקירה של הנושא היא שיטתית – לעתים ברוח אקדמית של ממש. יחד עם זאת, הקריאה בהירה ופונה לציבור הכללי, גם למי שאין לו רקע במקורות היהודיים.

פרק אחר פרק נחשפים דיוקים חדשים בהגדרת צמד המושגים, בתיאורים של חוויות 'רצוא' וחוויות 'שוב', ובהמלצות לקביעת המינון המומלץ לאיש הישראלי הרוצה לחיות חיי קודש, אך להמשיך לחיות בעולם הזה בלי להיסחף בטעות או במכוון לעולם הבא. בעידן של שיפור עצמי ורוחניות חובקת עולמות היה ניתן לקטלג את הספר הזה כמדריך מעשי נוסח עשה-זאת-בעצמך: כיצד לחיות את השמים מבלי לאבד את אחיזת הרגליים על הקרקע. ככזה, אפשר היה להמליץ עליו משני הכיוונים כאחד – למומחי ה'שוב', כיצד להעמיק משמעות הקיום בהבנת מהות ה'רצוא' וחתירה לעיסוק בגדולות מצד אחד, ולחסידי ה'רצוא' – כיצד לאזן במעט את קיומם ולהקל על המפגש עם הדברים הקטנים מצד שני.

אך חלק לא מבוטל מהספר עוסק לא ב'כיצד' אלא ב'מדוע': מדוע אין להסתפק ב'רצוא', מדוע חייב אדם למצוא גם רגעים של 'שוב'. מהבחינה הזאת, אם לראות בספר משהו מהז'אנר של מדריך למטייל, יהיה זה מדריך שמבסס שוב ושוב את הצורך בדו-קיום ובאיזון בין מציאות אישית של 'רצוא' לזו של 'שוב'. נטייה מסוימת לחיזוק ה'שוב' הוא אולי בעיני קוראת זו בלבד ואולי באמת יש איזה קסם של מונה ליזה בעיצוב הדברים שיצליח לחייך לכל קורא קודם כול מן הקצה היותר טבעי לו.

כחברה בחבורה של 'רצוא' מצאתי קריאה חשובה שיסודה הציווי "שוב לאחור!". אך מצאתי גם הבטחה לשמירת הרצוא שכבודו במקומו יישאר גם במציאות השוב. ואולי זה הסוד היקר ביותר שמוצע כאן: סוד מקומו, היקפו, וגדולתו של כל צד: מפת דרכים אשר גבולותיה מסמנים את גדולתם של הדברים הקטנים לצד קטנותם של הדברים הגדולים, ומבטיחה בזאת קיום של משמעותיות-מעשית ומעשיות-משמעותית.

פעם נוספת: הצמד המוסיקלי מהסרט "פעם אחת" בדיסק חדש

קורה לפעמים שפוגשים אדם ונוצר חיבור מיידי ועמוק. לא תמיד ברור איזה צורה תלבש מערכת היחסים, ובאיזה אופן החיבור יתממש, אבל תחושה חזקה של משהו חזק עומדת תלויה באוויר שביניכם. סיטואציה כזאת מתרקמת בין שני גיבורי הסרט "פעם אחת" (אירלנד, 2006) בגילומם של גלן האנסרד ומרקטה אירגלובה. השניים, שנפגשים סביב שירת הרחוב הפרועה של האנסרד, מרחפים על גבול הרומנטיקה בקשר הנבנה על הבנה הדדית מעמיקה ואינטואיטיבית וסביב עניין מוסיקלי משותף. הקשר, המתממש באמצעות עשייה מוסיקלית משותפת, נידון להיות פרק חולף בחייהם של השניים – משהו שהיה חייב להיות, אך לא יכול להיות יותר מאשר לאותה "פעם אחת" של שיתוף פעולה, קרבה ואמפתיה, שבזכותה כל אחד יחזור לחייו שלו מחוזק יותר ועשיר יותר.
 
אין זה סוד שמערכת היחסים המוצגת בסרט אינה רחוקה ממה שהתרקם במציאות בין שני השחקנים-מוסיקאים. בגלגולים שונים של ידידות, שותפות מקצועית, וחברות, הפך הצמד האנסרד את אירגלובה לתופעה מוכרת ברחבי אירופה והעולם – תופעה שהולידה לא רק את הסרט ואת הפסקול המשובח, כי אם גם להקה, ועכשיו דיסק חדש פרי עטם של השניים בביצוע להקתם "העונה הטובה", או The Swell Season.
 
שמו של הדיסק החדש – Strict Joy, שמחה נוקשה – לקוח מתוך פואמה של המשורר האירי ג'יימס סטפנס, אשר מודפסת בעמודים הראשונים של חוברת הדיסק. השמחה הנוקשה מתוארת שם כרגש זך ומיוחד הנולד מתוך העשייה האמנותית. את כל העצב והאבל מתרגם המשורר ליופי, וכך, אומרת הפואמה, הופך הצער לשמחה – שמחה שמקורה בהנאה האסתטית, כמו גם בתחושת האמפתיה שבשיתוף האנושי.
 
מנקודת המוצא הזו, מרשה לעצמו זוג היוצרים-מבצעים לצלול לתוך סבך של קשרים אנושיים לא ברורים, המלאים בתסכול ובכאב. נדמה כי תריסר השירים שבאלבום מלבנים ומבררים את אפשרויות הקשר הזוגי בין שני אנשים שיש ביניהם חיבור עמוק אך בחייהם הנוכחיים אין הם מצליחים לממשו. חוסר החלטיות, חוסר מנוחה ונטייה לנפילות הם מוטיבים שמשותפים לאלבום הזה ולפסקול הקודם. הטקסטים עשירים בדימויים, ישירים ולעתים נועזים. לעומת "פעם אחת", קולו של האנסרד נשמע כאן מעודן-משהו, וגם העיבודים המוסיקליים חסרים משהו מהמצלול הצבעוני המגוון והחי של אז.
 
נשמע שחיי הלהקה מיסדה במשהו את השניים, וחבל. בכל זאת, משהו מהטעם של אז נשמר בביצוע התוקפני של השיר הפותח "Low Rising"'  אל מול העדינות והלחש בשירים כמו "In These Arms" או "I Have Loved You Wrong". אולי האיזון והגיוון, כמו הפשטות החיננית, שאפיינו את שילובם של השניים בפס קול היו באמת עניין של "פעם אחת".

להתרפק על הספק: "תפילה ליחיד" של אביב גדג'

את הדיסק החדש "תפילה ליחיד" של אביב גדג' ניתן לתאר במילותיו של גדג' עצמו: דיסק שכולו "אש לא מרוסנת של אמת בלי חסד". מדובר באוסף של טקסטים עשירים עם מוטיבים המשתזרים משיר לשיר ויוצרים נרטיב אחיד. והכול עטוף וארוז במצלולים מושקעים ומדייקים עד כאב. "לעצב הזה יש לחן מוזר", כותב גדג', ובמקום אחר: "מילים נוטפות שרף מתוק / וקסם מוזר שייקח אותך שוב". נלקחתי.

רגע לפני הסחרחורת של עונת החגים מוזר לדמיין דווקא את הסוף הצפוי:

"בסוף החג / כולם הלכו בבת אחת"
"במוצאי החג… / אני אטבע בשקט"

במילים המדייקות הללו, השזורות בשני שירים שונים באלבום, מתאר גדג' משהו מהבדידות הקיומית של האדם המאמין – בדידות שמסורת, מנהגים, משפחה, קהילה וזמן אין בהם רפואה של ממש:
"סדק, סדק אחד בכל יום / הזמן שחורץ את דרכו / לא מרפא דבר / רק מפיל אותי על חרבו".

מוטיבים של מסורת, פולחן, תפילה ומעגל השנה פזורים בתוך מגוון שירי התקליט ליצירת נרטיב אחיד המתנקז בקרשנדו אדיר ליצירה הסוגרת את האלבום, ושמה כשם האלבום כולו – "תפילה ליחיד". בקול של מאמין נואש מבקש גדג' להכריז כי "האמונה לבדה לא מספיקה אף פעם", ולהתעקש שאל מול הייאוש "רק מתפללים / גם אם אין מי שיקשיב".

ברצון עז, שהוא כמו צורך קיומי ממש, היוצר מנסה לשלול את הקיום: "הרגתי חלק מעצמי / כדי שלא אצטרך לחזור", ומתקשה להתחבר לחיות אפילו כשהיא קיימת במציאות: "לך תוכיח שאתה חי כשאתה לא בטוח בזה". האש, המאכלת, החרב, הצעקה מושחזים ועומדים בהיכון "על קצה העצב". כל מה שיכול להישבר נשבר, כל מה שאפשר לאהוב נלקח. ואפילו מהדמעות שנותרו מישהו גנב את המלח.

שאלת היסוד "למה?" לא מעניינת את גדג', המקבל את המציאות של הכאב עם נימוק אפשרי המרומז בעובדה ש"כאב זה הסם היחיד המשפיע עלינו". אל האמונה, הפולחן והמסורת, המוצעים לפעמים כמרגוע, נכנס גדג' "בעיניים פקוחות" מתוך מודעת שיש כאן "עסק מלוכלך": "דרך תהום ואלפיים בורות / שרק נראים כמו הבטחה".

השירה של גדג' היא דיבור ישיר ממעמקי נשמתו, כפי שהוא כותב: "הוא אומר ונשבר בעודו מדבר / חרש חרש בצעקה". הצלילים המוסיקליים מתלכדים עם המילים ליצירת מכלול אמין שלא ניתן לנתח בנפרד. רגע לפני השיא והסיכום, בשיר שלפני האחרון, נדמה כי היוצר מתאר בדיוק את כל מטרת היצירה הנוכחית, את כוחה ואת אופייה. את המילים אפשר לצטט, את הליווי המדקדק של הקונטרבס אפשר רק לשמוע בדיסק:

"לעצב הזה יש לחן מוזר
רמז מהעתיד, חסד מהעבר
שייתן לי להגליד
על קצות האצבעות
השחר החדש יבוא לצחוק על זה בלחש
לבי עדיין ער וגופי בוער
עכשיו הוא מנסה בכוח
להתריס ולפקפק,
להפציר, להתחנן
או סתם להתרפק
על הספק".

מעטים חושבים על כך שההבדל בין "אמונה" ל"ידיעה" טמון בספק. העובדה שאני מאמין במשהו ולא יודע אותו כולל בתוכו את הספק כגורם מובנה בתוך האמונה. גדולתו האמונית של גדג' מצויה ביכולתו לחוש את הספק באופן מוחשי, ולתרגם אותו למילים ולצלילים שאין בהם כדי להפחית אלא לחזק.

גדג' עומד חשוף אל מול בוראו במודעות עצמית נוקבת וכאובה:
"בראת אותי יצרים יצרים / ונשארתי כאן חלולים חלולים".
"הגעתי לכאן כמו כולם / מחוסר ברירה ומפחד ישן".
"חזקים, אני יודע, נופלים חזק יותר / ואני נפלתי חזק ומהר".

ב"תפילה ליחיד" חושף גדג' את כל החללים, מעורר את כל הפחדים, מחיש את הכאבים, ומשחיז את הסכינים. הוא מעורר אותנו בכאב, ומשתף אותנו ב"שמחת הנפילה" כמו גם בשיכרון החיסרון. המכלול אחיד דווקא בגלל הניגודים שהוא מכיל – ניגודים במצבי רוח, מקצבים, ומצלולים – עליות וירידות שמשקפות אמת רגשית מוכרת.

הנטייה הקסומה של גדג' לקשר בין שירים בציטוט עצמי ובשיבוץ חוזר של מילים וביטויים – נטייה שכמו שאר הנטיות האמנותיות שלו הגיעו לשיא של ממש ב'מנועים קדימה' של אלג'יר – מעניקה הילה של יצירת מופת גם לדיסק הנוכחי. אולם משהו מהשלמות המופתית המוכרת והנערצת מן האלבום האגדי ההוא חסר כאן. ואולי גם על זה גדג' עצמו מקונן.

אלוהים ברא הכול כמו שצריך…

"ריבון העולמים ברא הכל כמו שצריך
כמו שצריך לתקן"
והתיקון,…

 

התיקון

 
בתור המנהלת החדשה של ההרכב המוזכר הנ"ל אולי אני לא לגמרי אובייקטיבית.
בעיני, היצירה בקליפ המצורף היא אחת היצירות החזקות והראויות לעיסוק בימים אלו של חגי תשרי.

(הקלטה משובחת יותר יש בדיסק של ההרכב).

שנה מבורכת ומתוקנת לכולם!

ג'אז וים: לא לעשירים בלבד

טקס אישי יצרתי לי לסגירת ימי החופש הגדול ולקראת החזרה לשגרה. טקס שאני מרשה לעצמי לחלוק רק עם מקורבים מהסוג המבין, או לא לחלוק בכלל. בתוך 24 שעות אני כוללת נסיעה הלוך, חזור, וכמובן שהות, בפסטיבל הג'אז באילת המתקיים בכל שנה בשבוע האחרון של החופש. קרוב לעשר שעות נסיעה בסך הכול, ובשאר הזמן: ים, אוכל טוב, מוסיקה משובחת… ולפעמים גם מעט אלכוהול. רבי נחמן אומר הרי שהשמחה מועילה לעיכול. ברוח זו ניתן לומר על האלכוהול (סוג של שמחה מאולצת  או מלאכותית?) שהוא מועיל לעיכול המוסיקלי של התפריט הלילי המגוון של הפסטיבל, ותורם לאווירה הקסומה של לילה לבן בחיקו של הג'אז. שינה משלימים לפני ו/או אחרי, כי במשך כל הלילה חבל להפסיד צליל.
 
בשנים עברו עלתה נימה של זלזול בפסטיבל מצד מבקרי מוסיקה ואנשי הברנז'ה הג'אזיסטית בארץ (במילים אחרות: רמת השרון), בטענה שמדובר בהפנינג לתיירים במקרה הטוב. אני לא בטוחה שזה אי פעם היה לגמרי נכון, וזה גם לא מי יודע מה העסיק אותי: טקס זה טקס, והעיתוי של סגירת החופש מזמין לב פתוח של אילת, ים ומוסיקה. בשנתיים האחרונות ההרחבה המשמעותית של כיתות האמן והסדנאות הלימודיות המלוות את לילות המופעים הרצופים מגבירה את נוכחותם של אנשי החינוך המוסיקלי בעלי נטייה ג'אזיסטית, יחד עם תלמידיהם הצעירים, ומעניקה תחושה של התכנסות חבורת סוד שברוב ימות השנה נפגשת במקומות אחרים בארץ (את רמת השרון כבר הזכרנו?) ובפורומים קטנים יותר. האווירה רוגשת, ואותי מרגש במיוחד לראות את הדור הצעיר מיישם הלכה למעשה את הפתגם הנודע "והיו עיניך רואות את מוריך", מתוך מודעות שהדרך הנכונה ביותר ללמוד ג'אז היא להקיף את עצמך באמנים חיים מהדרגה הראשונה, להקשיב ולהסתכל. וכמה נהדר שהם יכולים לעשות זאת בשיתוף עם מוריהם האמנים המבוססים, שגם הם יושבים לשם שינוי בקהל, מקשיבים, מסתכלים ולומדים גם הם.
 
עוד טענה שעולה כל פעם בגנות הפסטיבל היא בדבר מחיר המופעים. גם כאן העולם פתוח לצעירים – ומי שטרם מלאו לו 21 יכול להצטייד בכרטיס יומי או שבועי בעלות מצחיקה. ההשתתפות המלאה בסדנאות דורשת מימון הרבה יותר רציני, וכאן העולם שייך ופתוח לברנז'ה בעיקר (אם שוב חשבתם "רמת השרון" זה כבר אתם אמרתם ולא אני). אבל רבי נחמן טוען שאין דבר העומד בפני הרצון, ואכן מי שרוצה באמת יכול למצוא לו את הדרך הזולה ליהנות מהעושר הצלילי. הג'אם סשן (במת האלתור) הלילי פתוח לקהל הרחב בלי שום תשלום, ושם ניתן לשמוע את רוב אמני הפסטיבל מהארץ ומחו"ל בתשלום סמלי של ויתור על שעות שינה; ויתור שמצדו חוסך עלויות של מלון או אכסניה.
 
אני, צעירה ברוחי שכבר עשור אינה זכאית למחיר המציאה של הצעירים, מרשה לעצמי לרכוש כרטיס רק למופע בודד אחד, ובוחרת אותו בכל שנה בקפידה. השנה נתקלתי במקרה בתלמיד לשעבר שלימדתי לפני כשש שנים, וזכיתי למתנה לא צפויה (ברוח השיתוף בין מורים לתלמידים) של זוג כרטיסים למופע נוסף. את השאר שמעתי בג'אם. וכאן המלצה למתכננים: בלילה הראשון של הפסטיבל העסק עוד טרי, ולהקות שטרם הופיעו צמאות לבמה. כך שזכיתי לשמוע בג'אם לפחות נציג אחד מכל הרכב כמעט מתוך כלל אמני הפסטיבל. דיל לא רע תמורת כרטיס בודד בתשלום.
 
הבחירה האישית שלי השנה הובילה אותי להכיר שלישייה חדשה ורעננה שבהחלט שווה לשמוע עליה – אם לא לשמוע אותה. מוביל ההרכב הוא הגיטריסט/זמר האפריקני ליונל לואקיי. לצידו מתופף הונגרי וקונטרבסיסט חצי איטלקי. בתור ההרכב היחיד ששילמתי עליו כסף, רבצה עליהם אחריות גדולה, ולשמחתי לא התאכזבתי בכלל. לואקיי שייך לזן נדיר של גיטריסטים המוכיחים שהכלי ה"פשוט" הזה מכיל עולם ומלואו – אך מוכיח זאת בצנעה, באיפוק, בשליטה, ובלי שמץ של מאמץ מוחצן או show. במהלך הנגינה הוא שומר על יציבה איתנה, נוכחות חזקה ותזוזה מינימלית של הגוף. הוא מלווה את עצמו בשירה ובקולות. כן, לא התבלבלתי: לפעמים הגיטרה היא העיקר והשירה היא הליווי.
 
עוד הוא מפתיע במניפולציה יצירתית של הכלי, שדרכה הוא מתחבר לשורשיו האפריקניים, בשיטות אקוסטיות של הפקת צליל ומתוך התעלמות כמעט מוחלטת מהחשמל הזורם בכלי. במכלול, לואקיי מספק בעצמו מעין one man show שאליו נלווים התופים והקונטרבס בצנעה כמו תיבול טוב של בשר משובח. השלישייה מתפקדת בקשב הדדי מלא ומנגנת כמו בשיחת רעים נוקבת וחיה שבסיסו בשפה המסורתית של הג'אז וקוקודו בעושר האתני שמרחיב את אפשרויות הביטוי.
 
שלישיית לואקיי הזכירה לי במשהו את שלישיית אבישי כהן (קונטרבס), ומעידה אולי על טעמו האישי של המנהל האמנותי הטרי החדש של הפסטיבל הלוא הוא אותו כהן-קונטרבס. בפסטיבל כמכלול לא השתנה הרבה, וכל אחד יפרש אם זהו בשבחו או בגנותו של המנהל הנכנס או של המנהל היוצא (דני גוטפריד). התוכנית ממשיכה להיות מגוונת, לכלול הרכבים שהקשר בינם לבין הג'אז מקרי עד אפסי, לנסות לפנות לקהלים שונים ולרצות איכשהו את כולם. באתי עם לב פתוח ויצאתי עם לב מלא. לא הכול משובח. לא הכול אפילו ראוי. אבל תפריט המאפשר הנאה, חשיפה, היפתחות, וגם סתם כיף – יש. אז למה להתלונן?
 

אבן גבירול פינת סחרוף

ידיד יוצר, כיום בן 23, אמר לי פעם שבגיל 16 זה קורה. סוג של היפתחות, היפקחות, או במילים אחרות: התבגרות. אותו ידיד העיד על עצמו, אך גם על רבים ממכריו, שזה הגיל שבו נפתח מקום עמוק בנפש: מקום שיש בו הרבה כאב, הרבה עוצמה והרבה ייחוד. ההתמודדות הראשונית עם המקומות הנסתרים שבתוכנו מולידה בתחילה לא מעט בלבול – בלבול שהופך אצל המוכשרים שבינינו למנוע חזק של חיפוש ודחף קדימה, ואצל אלו בעלי הכישרון היצירתי נולדת לראשונה הדחף והכורח ליצור.

בגיל 16 זה קרה גם לר' שלמה אבן גבירול, כפי שמתועד בשירו "מליצתי בדאגתי הדופה", שם הוא מתאר את עצמו כ"אנוש נכאב אשר נפשו נגופה". שיריו של אבן גבירול מגוונים בשיוך הז'אנרי, בסגנון ובשפה, אך חוט של חסר – כמוטיב המעורר ייאוש, השראה, צימאון וגעגוע – מחבר בין הקצוות. נקודת המוצא של ההיעדר מובילה אותו לחיפוש נפשי עמוק, לכמיהה דתית חזקה ולאינטימיות חברתית-אנושית, שבאים לידי ביטוי מילולי עשיר ומגוון.

בפרויקט הלחנת שיריו של אבן גבירול טיפלו ברי סחרוף ורע מוכיח במגוון שירים מסוגים שונים הנוגעים בעושר התכנים המאפיינים את אבן גבירול. התוצר – דיסק ששמו 'אדומי השפתות' – הוא מכלול עשיר ומגוון שמשקף את הדומה ואת השונה שבכתבי המשורר.

מוטיב ההיעדר אינו חדש לסחרוף, כמו גם מוטיב ההתבגרות או הנער המיוסר. יעידו על כך הטקסטים המקוריים מהדיסק 'נגיעות' שעוסק לא מעט בחיפוש אחר חיבוק קיומי וברצון לחזור אל הרחם:
 
"בנגיעות נגיעות / לכיוון מקור / שם תרגיש בנדיבות / את פעימות הלב / ברוך הבא למציאות".
 
"כי ככה זה לאהוב את עצמך…. בוא, בוא ותעזור / לשפוך טיפה של אור / לתוך החור החשוך הזה".
 
"גלים גלים בא הכאב / לב שבור הוא לב שלם".
 
או תמלילים מהאלבום 'סימנים של חולשה', שגם בו, כמו ב'אדומי השפתות', היה שיתוף פעולה בין סחרוף למוכיח:
 
"מתחת לשכבות גיליתי שחסרים לי רגעים".
 
"זה לא חיים אמרת לו / זה לא צורה להתבגר…"
 
"כולם הסתכלו עליו וצחקו / כולם הסתכלו עליו והתרחקו / קשה, קשה להיות בנאדם / נפתלי רוצה לחזור אל הים"
 
העיון בתכנים המילוליים שבדיסקים הקלאסיים של ברי מחזק את תחושת הטבעיות שבטיפול שלו בטקסטים של משורר קלאסי מתקופה קדומה, שהביע בדרכו שלו אותן מצוקות ממש:
 
"והנני בשש עשרה שנותיי / וליבי בן כלב בן השמונים".
 
"שפטני לבבי מנעורי / ועל כן היתה נפשי כפופה".
 
"לפניך אני נחשב בעיניי / כתולעת קטנה באדמה".
 
"כמה לבבך יאבל / כמה דמעות תשאבי /…סגרי דלתך בעדך / עד יעבור זעם חבי".
 
ההתבגרות, מסתבר, היא חוויית יסוד בקיום האנושי, והרבה פנים שלה לא השתנו כל כך מאז ימי הביניים ועד היום.

אחד הדברים שכן התחדש במאה האחרונה היא הולדתה של אסתטיקת הנעורים האולטימטיבית, הלוא היא מוסיקת הרוק. כנציג נאמן לאסתטיקה זו ברי תורם את קולו הצרוד, הישיר והאותנטי לשירת שיריו של אבן גבירול, ומחזק בכך את הנגישות והרלוונטיות של הטקסטים הקדומים. ההלחנות והעיבודים המוסיקליים אינם מנצלים את כוחו של הרוק במידה הראויה, והעידון המאפיין את האלבום מזכיר במעט את האכזבה המוכרת בהאזנה למופע אקוסטי של ברי. חדשנות רבה אין בדיסק, אך בשילובים המעודנים של הטקסטים הקדומים עם התפיסה המוסיקלית המאפיינת את סחרוף ומוכיח יש חידוש בפני עצמו: מעין אמירה נחרצת כי יש ערך בהלחנת טקסטים 'גבוהים' בפשטות, אפילו מעט כלאחר יד, ולו כדי להוכיח כמה המילים הללו עדיין רלוונטיות.

בשמיעה ראשונה, כמו בשמיעות חוזרות, הרבה מהקטעים עוברים ליד האוזן ולא תופסים יותר מדי תשומת לב. יש שיראו זאת כמחמאה. המכלול הוא אחיד ולרוב משכנע, ושווה במיוחד בשביל כמה רגעים של המראה המתאפשרים בין היתר הודות להפקה צלילית מוצלחת.

קדושת השבת בחול המועד

'היום השביעי': הרכב ירושלמי צעיר ורענן מגיש 'מופע שבת' ומביא את קדושת השבת במקוריות מוסיקלית בביצועים מרתקים

עיסוקם האינטנסיבי של יוצרי המוסיקה הפופולרית בחזרה למקורות היהודיים מוכיח כי לא רק הדתיים רוצים לשמור על חיבור למקורות. למען האמת, בדרך כלל דווקא הפקות חילוניות ו/או מעורבות, ולא אלו הנוצרות ומתקיימות על טהרת 'מגזר' כזה או אחר, הן המשובחות יותר – שופעות יותר מקוריות, וקרובות הרבה יותר למהות של דברי המשורר הקדום "אלוהים, שיר חדש אשירה לך". ועוד דבר: לרוב ההפקות המשובחות יותר תהיינה ההפקות העצמאיות, השוליות והיותר אנונימיות, אלו שאינן מקושטות בשמות שנגמרים ב"בנאי" וכיוצא באלו. לקחתי צ'אנס על הרכב כזה, וזכיתי לטעום את טעמה של השבת ככה סתם ביום חול. לא לגמרי חול – כי היה חול המועד – אבל עדיין.

שלישייה של מוסיקאים ירושלמיים צעירים, ביחד עם שחקן מנחה, קוראים לעצמם 'היום השביעי', ומגישים, בהתאם, את 'מופע שבת' – מופע הבנוי מפיוטי שבת של מגוון עדות בשילוב קטעי קישור תיאטרליים. הרוח הרעננה השורה על חברי ההרכב והמנשבת ביניהם מעלה ניצוצות של קדושה. נגינה ושירה וירטואוזיות, שימוש מקורי ובלתי שגרתי בכלי הנגינה ובקול, כריזמה אישית של כל אחד מחברי ההרכב ואינטראקציה חיה ביניהם – כל אלו, בשילוב נכון, יוצרים אנרגיה יש מאין וממלאים את כל חלל החדר באורה של שבת.

גדעון ברטלר, גיטריסט וירטואוז, שאחראי גם על רוב העיבודים של הקבוצה, הוביל בצנעה, בשפת גוף שקטה אך אינטנסיבית, את ההתרחשויות המוסיקליות. מורן צ'סטר על צ'לו ודן יעקבי בכינור ובשירה, ביחד עם השחקן-מנחה אליאן ולג'י, עקבו בדריכות, ובין הארבעה התנוצצו מבטים חינניים מלאים בחדוות היצירה המשותפת.

האינטראקציה בין השלישייה המוסיקלית הזכירה לי את דו המשמעות הקיימת באנגלית על המילה 'playing', שפירושה גם לנגן וגם לשחק. חברי השלישייה אכן שיחקו – במשחק מתוחכם ומפותל, בריכוז מלא ובחן. העיבודים המשובחים נוגעים בשפות מוסיקליות שונות ומחליקים בעדינות משפה לשפה – מצלילי דרון קצביים של שירת ימי הביניים, דרך פוּגָליוּת בארוקית, המשך בנגיעות טנגו נוסח פיאצולה ועד לסיום ג'אזיסטי משהו שמיקם בהומור את דמותו של בר יוחאי (בניגון נוסח אלג'יריה) כמו באיזו סמטה חשוכה של ניו אורלינס. ולאורך כל המסע המופלא הזה ניכרת חופשיותם של הנגנים: איזו נינוחות שהם מרגישים עם כליהם ועם קולותיהם, שמתבטאת בחשיבה מקורית מתמדת על דרכי נגינה חדשניות ויצירתיות.

התוכנית כללה ניגונים ממבחר עדות, ויש במבחר זה כדי להעשיר וללמד את הקהל אוצרות שכוחים או נידחים. העיבודים האמנותיים אינם מתכחשים למקורותיהם השונים של הניגונים, אלא מתחקים אחריהם ומנסים לחדד האותנטיות האתנית של כל עדה. בשירה מדויקת ומדוקדקת מקפיד דן יעקבי על המבטא האופייני של כל עדה, ומגיש בחיוך כובש כל ניגון כעולם ומלואו. והכלים המלווים נענים במענה לשון הולם לכל דיוק.

כך למשל גיליתי להפתעתי כיצד ניתן להפיק מצ'לו צלילים דומים להפליא לאלו של תוף הטאבלה ההודי – צלילים שליוו את הניגון 'יגדל' בלחן של קהילת קוצ'ין. השלישייה הקאמרית הפכה בניגון זה להרכב הודי בחיקוי צלילי הכלים האתניים, ובהתמסרות מוחלטת לאיטיות ההתפתחותית ולעומק הרוחני המאפיינים מוסיקה זו. ברגע אחר, לליווי 'יודוך רעיוניי' נוסח מרוקו, מתלכדים הגיטרה והצ'לו לפלמנקו ספרדי עשיר הכולל נקישות מסוגננות על תיבות התהודה יחד עם פריטות ומשיכות בקשת.

רגע לפני צאת השבת של המופע נוטשים הנגנים את כליהם ושרים ללא כל ליווי אך בלכידות לוהטת ובפשטות: "וזכֵּנו לקבל שבתות מתוך רוב שמחה". הפיוט הזה מחזיר אותי מיד לסעודה שלישית בשבתות אולפנה. אבל מה אומר לכם? האור שקרן משילובם של גבר אחד חשוף ראש, שני גברים עם כיפה ואישה, עוקף בהרבה את זה שנוצר משירה שבלונית חצי-מאולצת של כמאה אולפניסטיות מורגלות – לפחות ביחס לזיכרון שנותר לי מאז.

עם צאת השבת, עת אנו נקראים לקבל בברכה את ששת ימי המעשה, צוללים הגיטרה, הצ'לו והכינור למעין פוגה מורכבת על ניגון חסידות בוסטון ל'המבדיל', כמיטב המסורת המוסיקה הקאמרית, המשקפת היטב את סבך חיי המעשה עם תום המנוחה. העיבוד המתוחכם ורב הפנים מערבב, לא מבדיל, בין קודש לחול – במגוון סגנונות מוסיקליים ובאנינות טעם מופלאה.

'מופע שבת' נגע בנשמה היתרה שבתוכי בגלל המצוינות המוסיקלית האותנטית שכוללת את החן, הנועם והרצון של הנגנים לא פחות מהיכולת הטכנית שלהם: פניהם היו כפני השבת מרגע תחילת המופע ועד לסיומו. ואת התחושה הנפלאה של "נועם השבת" שהם הצליחו לייצר באולם הקטן אני מקווה למשוך איתי הלאה, "לבלתי יהיה סגור ממני ששת ימים".

מומלץ ל'מבינים' ול'לא מבינים' כאחד.

להתפלל, לאהוב (ולצערי לא לאכול)

פעמיים בחיי זכיתי לטייל באיטליה. בשתי הפעמיים עשיתי את זה צמודה לבחיר ליבי, כאשר הנסיעה נועדה לשיקום והתחדשות מתוך משבר. משהו עמוק בתוכי מחובר למדינה שהיתה בירת הרנסנס. וכשמקומות הכאב שבתוכי מתעוררים, איטליה קוראת לי בלחשי חיבוק ונחמה.
 
גם הסופרת האמריקנית אליזבת גילברט הגיעה לאיטליה מתוך משבר. ומשם המשיכה להודו ואחר כך לאינדונזיה, והכול בתיעוד חי אך ממוקד של מסע נפשי בעקבות שחרור הקול הנשי הפנימי כמו בתפילת קבלת השבת  "קומי צאי מתוך ההפיכה / רב לך שבת בעמק הבכא". אז מסתבר שעוד אנשים חוץ ממני שומעים ונענים לקריאתה המנחמת של אדמת איטליה. מעניין מה היה קורה אילו גלברט היתה, כמוני, שומרת כשרות. האם בהיעדר אפשרות לאכול את ההיצע של ארץ הפסטות, היתה מוצאת שם כמוני את התפילה ואת האהבה. ככה, היא נאלצה לנדוד עוד להודו ולאינדונזיה כדי להשלים את השילוש של המסע הפנימי המתועד שלה.
 
אני, לעומתה, שעדיין לא ביקרתי באותן ארצות המזרח, טעמתי משהו מהן במהלך שנות לימודי המוסיקה שלי. למעשה, המורה למוסיקה הראשון שלי – שהפך לחבר, ואפילו קצת מעין גורו – היה הודי. ובהמשך המסלול זכיתי לנגן באנסמבל אינדונזי על כלי נגינה אותנטיים בהדרכת מורה שהתלמד שם והפך את אינדונזיה ללב חייו. אבל, כאמור, הנסיעה לארצות המזרח הללו מיותרת לי אל מול התפילה, האהבה והנחמה שמצויים לי באוויר האיטלקי.
 
ספרה של גלברט הפך לרב מכר פופולרי, בעיקר בקרב ציבור הנשים המודעות בארץ ובעולם. גם אני נהניתי מקריאה קלה ומהנה של המסע. אך הערך האמיתי של הספר בשבילי טמון בשני עמודים מזדמנים בערך אמצע הספר: שני קטעים שדיברו לי ישר לעניין ולליבו, כלומר לליבי. בשבילי זה היה מקרה קלאסי של השקעה בקריאה מקיפה של טקסט לאו דווקא מהשורה הראשונה, ולו רק בשביל לזכות בהארה האישית התמונה בשני רגעים קטנים חבויים בתוך המכלול.
 
לכבוד חג הפסח – שהוא חג החירות – בחרתי לשתף אתכם באחד מן הקטעים הללו, שהיה בשבילי מעין טיול דמיוני ורגעי לערי איטליה – מקור לנחמה, לתובנה ולהתעלות הרבה מעל לשגרת וטרדת היומיום. מהקריאה הראשונה ועד היום המילים הללו מהדהדות בי חזק, כמעט בלי קשר להקשר העלילתי שמתוכו נכתבו: הן הכו על המיתר הנכון אצלי בנשמה.
 
הנחיות לחירות
 
המטפורות של החיים הן הוראות של אלוהים.

טיפסת עכשיו אל הגג ומעבר לו. דבר לא חוצץ כעת בינך לבין האינסוף. זה הרגע להרפות.

היום עומד להסתיים. הגיעה העת שמשהו שהיה יפה ייהפך למשהו יפה אחר. זה הרגע להרפות.

השאיפה שלך לפתרון נחרץ היתה תפילה. שהותך כאן היא התשובה של אלוהים. הרפי והביטי איך הכוכבים זורחים – בתוכך ומחוצה לך.

בקשי חסד בכל ליבך, ואז הרפי.

בכל ליבך סלחי לו, סלחי לעצמך, והרפי ממנו.

בקשי לעצמך חירות מסבל מיותר. ואז הרפי.

הביטי איך חום היום שוקע בלילה הקריר. הרפי.

כשקארמת היחסים מסתיימת, נשארת רק האהבה. זה לא מסוכן. הרפי.

 

אחרי שהעבר יחלוף על פנייך סוף סוף, הרפי. ואז רדי למטה והתחילי את שארית חייך. מתוך אושר גדול.
 
 

(מתוך "לאכול, להתפלל לאהוב" מאת אליזבת גלברט (תרגום: יעל סלע-שפירו, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2008, עמ' 224.)
 
 
חג חירות נקי ושמח!

למה שולי רנד כן (ואחרים לא)

אומרים שעל טעם וריח אין להתווכח. ובכל זאת? איך אני מגדירה מוסיקה שלא לטעמי? מוסיקה שלא עושה לי כלום. אתם מוזמנים להתווכח איתי, אך העובדה היא שמוסיקה טובה מוגדרת באוזניי כמוסיקה שמזיזה משהו. כמו שמורתי עדנה נוהגת להזכיר, לא סתם באנגלית קוראים לפרק מתוך יצירה movement – מוסיקה אכן אמורה להזיז.
 
כמחנכת מוסיקלית במגזר הדתי יוצא לי לא מעט להתאכזב מהעשייה המוסיקלית המוגדרת כ'יהודית'. אפילו זו המוכנה 'מוסיקה יהודית מתחדשת', או בקיצור 'מי"ם'. בשנים האחרונות הרבה 'מי"ם' זרמו מתחת לגשר, אך לרוב מדובר במים שקטים שלצערי אינם חודרים עמוק. איך אומרים? חבריי הטובים ביותר (טוב, אולי לא ביותר, אבל בכל זאת חברים) עוסקים בהתחדשות המוסיקה היהודית ועל כך כולי הערכה. באמת. רובם התרגלו לתשובות הכנות אך הדיפלומטיות שלי וכבר הפסיקו לשאול לדעתי המקצועית והאישית. אכן, לרוב מוסיקה זאת אינה מתיישבת באזורי הטעם המועדפים לחיכי, או במילים אחרות פשוט לא עושה לי שום דבר. אולי הבעיה אצלי.
 
לפני פסח פינקתי את עצמי בדיסק (החדש אז) של שולי רנד, בציפייה לעוד אכזבה. שמחה של אמת עטפה אותי כשגיליתי שטעיתי. הדיסק המשובח הזה, העשוי כולו אבנים טובות (אתה שומע?!), "נענע לי את הלב… שזה זמן מה לא החסיר פעימה". אז למה אצלו זה עובד ואצל אחרים לא?
 
יש בו בדיסק של רנד תערובת משובחת של אותנטיות ופשטות המעוצבות בדיוק רב. לא מדובר בעוד איש בעל זקן שצועק פסוקים מאחורי פסנתר או גיטרה. רנד מדבר מתוך הלב, בשפה אמינה ואישית המעוצבת היטב מבחינה שירית-פזמונאית. התחכום הטקסטואלי המוקפד לבוש כולו זרימה פשטנית שעושה רושם עז של דברים היוצאים מן הלב, והתוצאה היא בהתאם. ההישגים האמנותיים של רנד, הן ברמת המילים המקוריות הן ברמת המוסיקה, עטופים כולם גלימת חן ופשטות. גלימה המאפיינת את המשובחים שבווירטואוזים, אלו המצליחים לשכנע את קהלם שהתעלולים המסובכים ביותר באים להם בקלות ובטבעיות.
 
באיטלקית קוראים לזה sprezatura – השנינות השופעת שנוטפת מן הלשון כמו דבש מכפית, כאילו בלי מאמץ או חשיבה. זה עובד וזה משכנע. דווקא בגלל הילת הפשטות, חוסר היומרה, ויותר מכול, הכנות – כנות הכוללת גם מימד מסוים של הומור עצמי. מבחינת סגנון מוסיקלי, הוא אינו מגביל עצמו ואינו מתאמץ להיכנס לנישה כזאת או אחרת, אלא זורם עם המוסיקה שעושה לו טוב, ומתאים כל לחן ועיבוד לאופי ולמסר שבטקסט. מפתיע לגלות שדווקא רנד, המוכר כשחקן ולא כזמר ובוודאי לא כמלחין ומשורר, מפליא לעשות כמלחין של מוסיקה פופולרית. הוא יודע להשתמש ברוק ובפופ כרוק ופופ ולא כגימיק. הוא אינו מנסה להתחנף לאיש. הוא שוחה בשפה הזו, וזו שפה טבעית לו.
 
השירים שבדיסק מגוונים ונוגעים במקומות שונים בנפש. מאז ההיכרות הראשונית שלי עם האלבום ועד היום אף פיתחתי שיטת אבחון-חברתי שהולך ככה: "אמור לי לאילו שירים הכי התחברת בדיסק של שולי ואומַר לך כמה תובנות על עצמך". באופן אישי אני הכי מחבבת את השיר שפותח את האלבום, לצד השירים "ערפל", ו"מוחין דקטנות". גם לשיר "אבנים טובות" שמור אצלי מקום של כבוד, בעיקר בגלל התובנה ש"זה (= המאבק הפנימי) לא צחוק. זאת מלחמה על החיים", והדקויות של העיבוד המוסיקלי שממחישים כל כך את המסר הכוחני. ואם תרצו ניתן ללמוד מההעדפות הללו משהו על הרצון העז שלי ללמוד לשמוח בכול ולמרות הכול. ויש הרבה מה ללמוד מרנד בעניין, המסרים שלו מורכבים אך מוגשים בפשטות ובקלילות קולחת, ועצם ההאזנה לדיסק כבר יכולה לעשות הרבה טוב והרבה שמח.
 
במוסיקה הפופולרית של היום כולם פתאום רוצים להיות יהודים. החזרה המוסיקלית למקורות היא דבר יפה וראוי בעיניי, אך לא כל חזרה כזאת (בין אם מדובר בעיבוד לחן מסורתי ובין אם מדובר בלחן מקורי) מצדיקה את הכותרת מוסיקה יהודית מתחדשת. בזמנו עשו זאת חברי אנסמבל 'האומן ח"י' בהדרכת פרופ' אנדרֶה היידו. העשייה המשובחת שלהם ('קולמוס הנפש' ו'מגדל הפורח באוויר') לא פרצה למיינסטרים, ולזכותה ייאמר שהיא באמת לא שייכת לשם. בין היוצרים המגיעים לקהל הרחב, הלא אליטיסטי, שולי רנד הוא הראשון זה הרבה זמן שראוי בעיניי לכינוי חידוש או התחדשות. מה שהוא עשה למוסיקה היהודית בדיסק אחד שווה הרבה יותר מהרבה מאוד דיסקים אחרים שנמכרים באותם מדפים.
 

חג המוסיקה הישראלית – לא למבינים בלבד!

בשבוע הבא יתקיים חג המוסיקה הישראלית – אירוע מושקע וראוי לציון. במהלך ארבעה ימים, בשלוש ערים שונות (חיפה, אשקלון וירושלים) תינתן אפשרות לקהל הרחב להיחשף (חינם אין-כסף!) אל מיטב העשייה המוסיקלית הישראלית-עכשווית.  מדובר במוסיקה ישראלית מהסוג שממעיטים (אם בכלל) להשמיע ברדיו ולהפיץ בחוצות.  אבל המוסיקה הזו, המוגדרת (באופן אולי קצת מרתיע) כ'אמנותית', היא לא פחות ישראלית ולא פחות משקפת את הזמן, המקום, והתרבות המקומיים. השתקפות זו של הכאן והעכשיו היא המאפשרת נגישות גם למי שלא רגיל לפקוד את אולמות הקונצרטים. 

התוכנית מגוונת ועשירה.

מומלץ ביותר לפתוח את הראש ואת הלב, ולפחות פעם אחת בשנה לבוא ולהצדיע לעשייה תרבותית חשובה מאין כמוה – עשייה שלצערי מכירים ומוקירים לפעמים יותר בחו"ל מאשר כאן בארץ.

 

חג המוסיקה הישראלית תשס"ט

פירוט התוכנית