טלפון אחד בשנה

שלהי אלול והטלפון מצלצל מעט יותר מהרגיל. מתוך העומס הכרוך בתמרון בין עבודה, ילדים ובישולי חגים אני מתפתה לא לענות, ובסוף נכנעת לסקרנות של מספר לא שגרתי.

"שלום. המורה?", קול קורא מן העבר.

איך לא ניחשתי. כבר יותר מחמש שנים בלי לפספס, אותו בוגר שהיה פעם תלמיד מתקשר בערב ראש השנה לאחל שנה טובה. במשך השנה אנו לא מדברים וגם לא נפגשים. אני כבר מזמן לא מלמדת בבית הספר ההוא, והוא כבר מזמן התגייס, השתחרר, התחתן, הוליד ורכש מקצוע. אני השתניתי לפחות חמש פעמים, והוא? רוב הסיכויים שהשתנה לא פחות אם לא יותר ממני. אבל דבר אחד נשאר: הטקס השנתי של חילופי מילים לתוך השפופרת.

האמת היא שבהקשר של שיחות תקופתיות מזדמנות אינני חסידה גדולה של הטלפון. המרחק – פערי הזמן והמקום, והעיוורון שבדיבור מרחוק – מבלבל אותי. בשיחות שכאלו, המילים שנזרקות מצד לצד מתאמצות לפעמים לגשר על הפער, ולרוב ממלאות אותו באופן מלאכותי עד מאולץ שמשמר במקרה הטוב את הנימוס. אבל בשיחה השנתית עם התלמיד/בוגר המתמיד, המלאכותיות הזו מבורכת ולא מאוסה: הפער הוא טבעי ואין רצון של ממש לבנות גשר אמיתי. שיחה זו היא מחווה – אות וזכר לקשר שהיה, הערכה מתוך וזיכרון וזיכרון של הערכה. וכדי לחוות את זה, שווה לענות ולספוג את המבוכה הקלה. שווה מאוד.

לאורך השנים זכיתי לעוד כמה שיחות מחווה שכאלו – לא כולם מתמידים כמו ההוא, אבל גם אלו המזדמנים מתקבלים תמיד בברכה, ומאירים לי את הלב לא פחות. תלמיד/בוגר אחד פעם אף 'קרא לילד בשמו' וכינה את השיחה בינינו "סוג של אזכרה". אהבתי את הביטוי ואימצתי אותו בליבי: "שיחות אזכרה" – רובד נוסף של פרק 'הזיכרונות' מתפילות ראש השנה.

שיחת אזכרה ממוצעת היא די סתמית. היא מתמצת בשאילת שלום הדדית ובעדכון מקוצר ושטחי על 'איפה את/ה היום'. רק לפעמים מתגנבת לשיחה נימה של תודה מאוחרת על חסד נעורים שלא היה לגמרי מובן בנעורים עצמם. 'תודה' איננה מילה שתלמידים מרבים לומר כלפי מורה בהיותם תלמידים, וגם בפי הבוגרים אינה נפוצה. מורה טוב לעולם אינו מצפה לה ובוודאי שאינו מבקש אותה. אבל לפעמים הרטרוספקטיבה וטקס האזכרה המדומה – כמו באזכרה אמיתית למת – מאפשרים לומר את מה שלא נאמר פעם. אלו הם רגעים של ברכה שאני מאחלת לכל מורה באשר הוא. ברבות השנים למדתי לשמוע את התודה גם בשיחות הסתמיות שבהן היא לא נזכרת בכלל במפורש, וגם זו ברכה שאני ממליצה ומייחלת לכל עמיתיי.

כיום, אחרי שסגרתי ופתחתי כמה פרקים אחרים בחיי, עולה בי הרצון לבצע מחווה הפוכה: פעם בשנה למצוא את הדרך, או להמציא את הטקס, שבו מורה מן העבר תוכל לפנות לתלמיד מפעם ולהודות לו:

תודה לאותו תלמיד שלימד אותי לשתוק. תודה לאותו תלמיד שלימד אותי לדבר. תודה לאותו תלמיד שלימד אותי לשיר. תודה לאותו תלמיד שלימד אותי לבכות. תודה לאותו התלמיד שלימד אותי לרצות לשמוח. תודה לאותו תלמיד שהאמין בי יותר ממה שהאמנתי בעצמי. תודה לאותו תלמיד שראה בי את האור. תודה לאותו תלמיד שהראה לי הקשבה אמיתית מהי. ותודה לאותו תלמיד שאפשר לי להקשיב לליבו ומתוך כך להכיר את ליבי שלי.

האמרה שהפכה לקיטש "מכל תלמידי השכלתי" קטנה מדי עבורי. רגעי השיא שלי בהוראה היו כאלו שבהם צמד הניגודים 'נתינה' ו'קבלה' הפכו למילים נרדפות. ואם, פעם בשנה הם נזכרים ומצלצלים את תודתם, הרי גם אני מבקשת לשדר גם את שלי.  בשביל זה יש בלוג:

שנה טובה מאוד, וזיכרונות מתוקים, לכם תלמידיי שהפכו בוגריי שהפכו ידידיי ועמיתיי.

                   בהערכה רבה עד בלי די,

                                                        המורה אמירה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: