כל עוד בלבוב פנימה

פורסם במוסף "שבת", עיתון מקור ראשון, שבת נחמו, י"ג באב תשע"א

חמישים נגנים וזמרים, בני עשרים עד תשעים שנה, משמונה מדינות שונות, על במה אחת, מנגנים שבע שעות רצופות של מוסיקה יהודית ופסוודו-יהודית. זה מה שהביא אותי עם חברי "אנסמבל תפילאלת", לבלות שלושה ימים בעיר לבוב שבאוקראינה, לשעבר בירת גליציה. לבוב, ובגרמנית למברג, נקראה על שם לב, בנו של השליט שיסד אותה במאה ה-13. לב הוא אריה, וזהו הסמל העירוני המתנוסס בכל פינה בעיר. לבוב היא עיר ציורית וקסומה המשמרת טעם אותנטי של אירופה של פעם וניחוח של מורשת יהודית עשירה וכאובה. תעשיית התיירות עדין לא פגעה בעיר, וכדי שזה ימשיך לא לקרות – ואך ורק בגלל זה – לא אמליץ לכם על המקום. לחוויה היהודית תמשיכו אתם לנסוע לאומן או לוורשה; לחוויה האירופית תמשיכו לחיות באשליה שנשאר משהו אותנטי בווינה או בברלין; ולשילוב בין שתי החוויות תמשיכו אתם לנסוע לפראג. את לבוב תשאירו לי. תשאירו לי את עיר האריות בדיוק כמו שהיא.

סיפרה לי פעם חברה ישראלית שרק כאשר שהתה בחו"ל הבינה מה זה להיות יהודייה. במהלך שלושת ימי חג המוסיקה היהודית בלבוב (LvivKlezFest) פגשתי מעט יהודים שיודעים מעט על יהדות, והרבה מאוד לא-יהודים, ספק-יהודים או כמעט-יהודים שיודעים הרבה (חלקם הרבה מאוד) על פולקלור יהודי, ומעט על יהדות. בעיר שדמם השפוך של יותר מ-300 אלף יהודיה זועק מכל אבן מאבניה, בהרמוניה דיסוננטית עם סבלם ומותם המיוסר של עוד אלפים רבים מתקופות קדומות יותר, כל צליל שבקע מן הבמה הסמוכה לחורבת בית הכנסת העתיק וכל ריקוד ומחיאת כף שעלו מן הכיכר ההומה שמולה הדהדו אצלי כחסד של אמת לעילוי נשמת קדושים. תערובת של בכי, יללה, תפילה, צחוק ושמחה שהתמזגו לחוויה שנדמה שרק המילה "יהודי" איכשהו נוצרה להכילה.

על מרתף החורבה שבה היה פעם בית הכנסת המפואר "השושנה הזהובה" שומר היום אדם שקורא לעצמו "מלך שוחט" (אולי מסורת דהויה למעמד האצילי של השוחט בקהילה היהודית הקדומה?). הוא מאכלס את המקום פן יחמדו את הקרקע לבניית בית מלון או מקום מסחר. במבנה הסמוך לחורבה נמצאת "המסעדה היהודית" של לבוב – מקום שהוא שיעור מרתק בקשר בין עיצוב פנים לאווירה. במסעדה היהודית של לבוב אין אוכל כשר. גם לא מנות מהמטבח היהודי. אבל בימי הפסטיבל חיכו בפתח כמה מגבעות שחורות שמודבקות להן פאות מסולסלות, מוכנות לילדים או מבוגרים הרוצים להשלים את החוויה. אוכל כשר אין, אך גאווה ושמחה יהודית, וכבוד של גויים לפולקלור היהודי, יש ויש. ואולי זה לא רק בימי הפסטיבל העכשווי. על חזית הבניין שבפתח הרחוב היהודי הראשי מונומנט נדיר של מעין חותמת ענקית חרוטה באבן, והוא אישור רשמי מטעם שליטי לבוב במאה ה-17 ליהודים לסחור בחופשיות. מסומנים ורדופים לאורך הדורות, זכו יהודי לבוב גם פה ושם לרווחה ואף לעושר, ואולי גם אושר וכבוד. 

באופן מקרי לגמרי, כחודש לפני הנסיעה המיועדת לאוקראינה פגשתי בארץ נגן כליזמר הולנדי שסיפר לי על להקת הכליזמרים שלו הקרויה להקת "הגויים". השם החינני והקולע, שכשמו כן הוא – כותרת להרכב נטול יהודים – מתמצת משהו מהותי בתרבות הכליזמר המשגשגת היום ברחבי אירופה. הרושם שלי הוא שכשנֵי שלישים מנגני הסגנון המוכר כיהודי הם באמת גויים. כך גם בפסטיבל בלבוב. יזמי ומארגני הפסטיבל הם אנשי הארגון היהודי המקומי "חסד אריה" (ביומיום קוראים להם בקיצור אנשי ה"חסד"), המתפקד כמתנ"ס יהודי עירוני במרכז לבוב, לא ליהודים בלבד. ימי הפסטיבל החלו באירועים סגורים לאינטראקציה בין האמנים האורחים ואנשי "חסד" – מעין גיבושון שמקדים את השיא של הנגינה על במה עירונית מרכזית הפתוחה לקהל הרחב. בכל האינטראקציות הללו התמזגו יהודים עם לא-יהודיים ללא אבחנה וללא מחיצות כאשר כולם גם יחד מפגינים נוחות ואף התלהבות בשירה משותפת ביידיש ובשפה ריקודית רוויית תנועות חסידיות.

המוטיב המרכזי של הפסטיבל הוא החתונה היהודית. ביום ההופעה בשעות שלפני ההופעה המרכזית יצאו אנשי "חסד" לרחובות הרובע היהודי ההיסטורי של העיר, מחופשים ליהודים של פעם, במעין תיאטרון רחוב להמחשת ההתרגשות והשלבים לקראת חתונה יהודית. החלק הזה של היום הסתיים בתהלוכת חתונה פיקטיבית המובילה הישר אל מקום חורבת בית הכנסת שהיה ואיננו, שם בכיכר הסמוך הוצבה מבעוד מועד הבמה. בסיום ה"חופה" הבמה נפתחה לרצף הופעות של האמנים האורחים שהביאו איתם שלל התייחסויות מוסיקליות למסורת הכליזמר היהודי. שירים ביידיש לעיתים בהגשה פסודו-אותנטית, ולעיתים בעיבוד ג'אזיסטי; ניגונים חסידיים בטעם של פעם או בתיבול רוקיסטי; וכל העת הריקודים, השמחה וההתלהבות שבכיכר שמתחת לבמה לא היו מביישות שום חבורת "משמחים" בחתונה בארץ.

בהיותנו נציגיה הראשונים של ישראל בתולדות הפסטיבל הצעיר הזה (השנה היתה שנה שלישית לפסטיבל), ביקשו לייבא דרכנו רוח מזרחית, לצקת לתוך הצ'ונט המוסיקלי קורטוב של פיוט – קצת חוואייג' לקפה – טעם זר לחך הממוצע שעל הבמה ושבקהל כאחד. אנשי 'תפילאלת' – הפייטן יאיר הראל, שהוא גם מנהל אתר "הזמנה לפיוט" והמנהל האמנותי של פסטיבל הפיוט, וחבריו נורי יעקבי ויונתן ניב מקבוצת "האומן ח"י" של פרופ' אנדרה היידו – מוכרים בארץ ובחו"ל כיוצרים-מבצעים המרבים לעסוק בחיבורים חדשניים ונועזים בין מוסיקה ליהדות. אליהם הצטרפו הכנרת כרמל רז, דוקטורנטית ישראלית באוניברסיטת ייל, ונגן העוד ירדן ארז, שניהם יוצרים-מבצעים בזכות עצמם. סקרנות רבה הצלחנו לעורר לא רק באישיות המוסיקלית, כי אם מעצם היותנו סוג של יהודים של ממש – לא רק במובן ההלכתי, כי אם בשיוכנו לארץ היהודים ובדיבורי חול שוטפים בשפת הקודש. הרבה כבוד נתנו לנו בניסיון לגשר על פער תרבותי קיצוני וקשיי שפה בכל מהלך שהותנו. ולמרבה הפלא, התיוג הישראלי והנימה הייצוגית לא הוביל לשום דיון פוליטי או רמיזה פוליטית. הדבר בלט לי במיוחד בהשוואה לאירוע דומה שהשתתפנו בו בלונדון באביב האחרון, שם תודרכנו כיצד (לא) להגיב למפגינים הפרו-פלסטינים שהתאספו מחוץ לאולם שהופענו בו ושאיימו להסתנן פנימה ולחולל מהומה.

אנשי ההרכבים האחרים נעצו בנו מבטים מסוקרנים מרחוק. "ההרכב מישראל" ייצג בשבילם יותר מכול מפגש מהוסס בין מערב למזרח – מפגש שהיה נדמה שאף אחד מהמעורבים לא לגמרי בטוח איך ייגמר. פערי השפה – המילולית והמוסיקלית – סימנו תחילה מרחק בינינו לבינם. מדי פעם הרגשתי שהם מביטים בנו, כמו יודעים שיש כאן משהו אחר; כמו מודעים להבדל שבין קהילת הכליזמר הממוצעת לבין "יהודים של ממש" שכמונו; הבדל בין מנציחי זיכרון פאר הגלות לבין ילידי הארץ המתחדשת, דור מבשרי הגאולה. המוסיקה היא זו שאט אט עשתה את שלה והפכה את נעיצות העיניים לנימה של קריצה וחיוך מיודד, וזו הובילה לאחר מכן לשיחות היכרות, התיידדות והתעקשות למצוא פתרונות לבעיית השפה המילולית.

וכך, גילנו, למשל, את פיוטר: סולן ההרכב הפולני "כליזמר-הוליכס", שמסתבר, התגייר לא מזמן ועבר ברית מילה רק לפני כמה חודשים. הנגינה היא לוֹ רק ביטוי אחד למפעל אישי רב היקף של תרגום שירים יהודיים לפולנית, חינוך נוער פולני לפולקלור יהודי, ובעיקר מחקר אקדמי על השפעתה של השואה על התרבות היהודית. הוא מאמין שעמי אירופה מלאי געגוע לפולקלור היהודי שקישט רבים מעריו וכפריו לפני המלחמה. הפופולריות של הכליזמר מבטאת לדבריו לא רק משיכה לסגנון מוסיקלי הממזג בתוכו מגוון תרבויות עממיות מזרח אירופיות, אלא גם ניסיון להחיות משהו שחרב גם בעולמם שלהם, הגויים. חיסול היהודים השאיר גם אצלם חסר, ומוסיקת הכליזמר והסצנה הפולקלוריסטית שסביבה ממלאות משהו ממנו.

ההרכבים שהוזמנו להופיע בפסטיבל ביטאו עוד שלל וריאציות של זהות יהודית: יהודים מודעים שמלמדים יהדות בתפוצות מגוריהם המגוונות, יהודים במוצאם ששיוכם המוסיקלי הוא שיוכם הבלעדי לעמם, סולן יהודי שליקט סביבו נגנים כלבבו, צאצאים של משפחות של נישואי תערובות, ואף חבורת צוענים שלכאורה דבר אין להם עם היהדות לבד מהיסטורית הרדיפה המשותפת וסחר החליפין המוסיקלי. גם אנשי ה"חסד" של לבוב לא כולם יהודים, ומבחינתם של רבים מאלה שכן, להיות יהודי מסתכם בשיוכם ל"חסד" ועבודתם שם. אנשי ה"חסד" אף אינם מבליטים שום שיתוף פעולה עם בית הכנסת העכשווי שחי וקיים היום בלבוב ונמצא בשולי מרכז העיר, מרחק עשרים דקות הליכה מהרובע היהודי הישן – מבנה פשוט מבחוץ ומקושט בחן בפנים, שסביבו רב מקומי וקהילה קטנה ודועכת בעלת נגישות, אם גם מסורבלת ומוגבלת, לאוכל כשר.

אין זה מפתיע אפוא שהמילים "כשר" ו"שבת" – מילים זרות ורחוקות – הושמעו בפסטיבל היהודי של לבוב כמעט רק מפינו, האורחים הישראלים – פעם כדרישה, פעם כבקשה, ופעם בפעם כשאלה שבלב, שאלה שסופה חיבוק סלחני לשאינו יודע לענות: שלום פרום ג'רוזלם. האם לא הזמנתם אותנו לחגוג יחד אתכם פסטיבל יהודי?

ההרכב הירושלמי שלנו סגר את הדקות האחרונות של הפסטיבל; הרכב מוסקבאי שנועד לחתימה ביטל ברגע האחרון את עלייתו לבמה בגלל האיחור והגשמים. הזלעפות לא הרפו, על אף הבטחותיהם והפצרותיהם של אנשי ה"חסד", והקהל הרטוב הידלדל. אחרים נשארו להשביע את סקרנותם ולטעום מהחוואייג'. אט אט הפציעו על פרצופי המאזינים סימני המעבר החד משעות ארוכות של צלילי גלות לשפה מוסיקלית של גאולה. מה לרקוד, הם תוהים וגופם תוהה. דבקה? הורה? צעד תימני? הפרייליך כבר לא מספק. עומדים והומים, ורבים מתמסרים לחוויה החדשה: כל אחד מוצא בעצמו פתח.

על הבמה שרים בעברית תפילה של יהודי אלג'יריה:

" עזרנו בשם ה' עושה שמיים וארץ, כי חפץ ה' בידינו יצלח.

תורתנו תהיה אומנותנו ואל שדי בעזרתנו,

תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב.

ברוך אתה ה' למדני חוקיך".

 

אנו, נציגי ארץ ישראל המתחדשת, היונקים מהמציאות הישראלית העכשווית המורכבת, חבורה מגוונת לא פחות ממכלול הפסטיבל במינונים השונים של ההגדרות המקובלות בארץ: כולנו סרבני הגדרות סטנדרטיות, אך בבית נוטים להדביק לכל אחד מאתנו תווית קצת שונה בהקשרים השונים  שאנו חיים בהם: דתי, מסורתי, חילוני, קונסרבטיבי, רוחני-ניו אייג', אתיאיסט — משהו מכל אלו אפשר למצוא בחלקים של כל אחד מקבוצתנו החביבה. להיות "יהודי של ממש" בישראל של היום דורש מידה מסוימת לפחות של הכלת סתירות. הסגנון המוסיקלי, כיאה לתערובת האנושית המבצעת אותו, ממזג מזרח עם מערב, עבר עם הווה, מסורת עם חדשנות – סגנון שונה מ"כליזמר" כפשוטו, רלוונטית ומשקפת משהו מהחיפוש היהודי-ישראלי של ימינו. ביחד על הבמה, הם שרים ומנגנים ואני תומכת מאחור, דימינו שעוררנו נשמות קדושות ממשכבן שבסדקי הריצוף העירוני המתפרק.

בשעת החסד הזו נמוגו דאגות השבת והכשרות ולוח הטיסות. הלב נמלא הודיה למי שהחיינו וקיימנו כחלק מעם חי וקיים; הודיה על שאנו, חברי "ההרכב הישראלי", זכינו ואמנותנו היא כלי למאוויי הנפש הכל כך יהודית שלנו; שתורתנו היא תוכן אמנותנו. והלב נמלא גם באהבה לשותפינו לפסטיבל, שמתוך עולמם האמנותי האישי זכו לטעום משהו מעם ישראל; שבחרו אם לא ביהדות עצמה, בסגנון המזוהה כיהודי; שאמנותם נגעה בתורתנו.

עודנו בלבוב פנימה, בהסעת האמנים שבתום האירוע, נציגי מוסקבה משלימים את המופע שנגזל מהם. בקול גאה ובמבטא סובייטי חזק הם מתחילים לשיר: "כל עוד בלבב פנימה…" דווקא הם – ולא אנחנו – עוררו את ההמנון הישראלי, וסחפו אחריהם את כל יושבי המיניבוס הרב-תרבותי. נפשם כנראה עוד הומייה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: