הבדלה עם ג'ון

לני סולומון, "שלוק רוק" ושתי האובססיות שלי

בשעת הדמדומים שלפני צאת השבת נוהגים לשיר את מזמור כ"ג מתהלים: "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר". שמעתי פעם על מנהג מהדרין לעשות זאת שלוש פעמים, בשלושה ניגונים שונים. ספק אם אפילו המהדרין האלו העלו על דעתם לשלב בין מבחר הניגונים לחן כמו "היי ג'וד" נוסח לנון את מקרטני, שמתאים לא רע למבנה המזמור ולמשקלו, וגם לתוכנו. הרי כל מסורת שירת הנשמה של שעת הסעודה השלישית של שבת, המכונה בחסידות שעת רצון הרצונות, עניינה התרפקות על העונג שעוד רגע הולך להיעלם. אכן זהו זמן מתבקש to “take a sad song and make it better”, לפתוח את הלב ולהכניס פנימה את השבת היוצאת, ולהרבות בפזמון חוזר ואינסופי שבו ה"נה, נה נננה נה" יכול בקלות להתחלף בקצת "אַיי, יַי, אַיַיַי יַי". למה לא חשבנו על זה קודם?

 

בדיוק בשביל שידוכים מוסיקליים שכאלו המציא לני סולומון את להקת "שלוק רוק". היא מוכרת בעיקר לקהל אורתודוכסי אנגלוסקסי שנהנה כבר כמעט שני עשורים מה'גיורים' המוסיקליים של מיטב הרוק הלועזי של לני וחבריו. גדלתי בחיק הקהילה הזו, ובצעירותי קלטות "שלוק רוק" ואפילו הופעות חיות שלהם היו חלק מהתרבות המשפחתית. אנחנו, בניגוד לחברים אחרים של אותה קהילה, הכרנו, אהבנו ושמענו (בקלטות ובהופעות חיות) גם את הדבר האמיתי (ממיק ג'אגר לאלטון ג'ון), ובשבילנו "שלוק רוק" הייתה סוג של בדיחה פנימית טובה של יהודים דתיים, מעין פולחן של קאברים עם עקיצה של יידישקייט. בשביל אחרים בקהילה הזו, "שלוק רוק" הייתה דרך לטהר מנגינות "טמאות", ומתכונת "כשרה" לצורך מוסיקה פופולרית "אסורה".

 

אך לא נוסטלגיית הילדות האנגלו-אורתודוקסית הביאה אותי לדיסק החדש של לני וחבריו. כבר בנעוריי השארתי את קלטות הילדות ההן מאחור, בונה את ארון הדיסקים האישי שלי אט אט על טהרת הדבר האמיתי. גם כאשר אחדים מבני משפחתי (שהם היום שכנים של לני) הפצירו בי כי "הפעם את חייבת לשמוע". "אבל זה שלוק רוק!" עניתי להם בבוז, ובכל זאת המשכתי להקשיב לניסיונות השכנוע. "שבת בליברפול", כך אמרו לי שזה נקרא: "אופוס המגנום של לני", כך הסבירו – "תפילות שבת וזמירות שבת בלחנים על טהרת הביטלס: תפור עלייך!"

 

אכן, שבת וביטלס הן שתי חולשות אישיות שלי, שתיהן על סף האובססיה. אבל הילכו שניהם יחדיו? אולי אני בכל זאת חייבת לבדוק את זה.

 

מישהו חכם אמר פעם שכאשר אתה שומע נון-סטופ ביטלס בתוך הראש, אתה כנראה ממש, אבל ממש, מאוהב. אולי מפני שזכיתי פעם לבלות נסיעה שלמה עם אותו חכם בשמיעה רציפה של לא פחות משש גרסאות שונות (כולן של הלהקה המקורית) ל"שדות תות לנצח", אולי בגלל החוויה המשותפת הזאת, וחוויות משותפות אחרות, אני יודעת בדיוק למה הוא מתכוון. ביטלס היא לא להקה, היא דרך חיים – פילוסופיה שלמה שבה האהבה מתפקדת כמפתח עיקרי. כמיהה, רצון בלתי ממומש, געגוע, פספוס, וגם עונג וחסד הן חוויות יסוד שאפשר לבנות מהם עולם ומלואו מתוך השירים: פסקול מושלם להתאהבות הראשונה, אהבת הנעורים, וחלומות של אהבה שאיננה עוד.

 

אומרים על שבת שאין לה בן זוג משאר ימות השבוע: לכל יום יש בן זוג ורק שבת נותרה בודדה. אלוהים לא הפקיר את השבת, אלא ייעד לה בן זוג מיוחד – את עם ישראל. סיפורה של שבת היא סיפור אהבה: בשיר השירים קוראים לזה הדוד והרעיה; בפיוט 'לכה דודי' אלו הם חתן וכלה. איך שלא תקראו לזה, חווית היסוד של השבת היא חוויה זוגית. רגעי השקיעה של קבלת השבת הם רגעי ההתקרבות: הגעגוע עולה על גדותיו והתשוקה בוערת. הרבי מסלונים אומר שלולי הידיעה על התגשמות האהבה שתהיה בשבת עצמה, היו הגעגועים של ערב שבת פשוט בלתי נסבלים. ליל שבת הוא לילה של מפגש אוהבים, ובוקר שבת הוא ההתענגות על היחד. לקראת סוף הצהריים, עת הסעודה השלישית, חשש הפרידה מתחיל להתגנב ללב, ודווקא הסופיות המיועדת של חוויית האינסוף יוצרת את השעה הכי יפה – שעת רצון הרצונות, ניגוני הפרידה. לבסוף עם צאת הכוכבים נאמרת תפילת ההבדלה כהצהרת אמונים למה שהיה וככדור הרגעה למה שיהיה – תפילה שיוצרת אפשרות להתקיים ולהתקדם מעבר לשבת שהייתה, בתקווה והבטחה לשבת נוספת שתגיע רק בעוד שישה ימים.

 

פסיפס החוויות של הזמנים השונים של שבת מתאפיין בעושר רגשי שאפשר למצוא לו מקבילות בשירת הביטלס. פתאום, כשחושבים על זה, לביטלס ולשבת מוטיב אחד – עליות ומורדות רגשי האהבה והזוגיות. גם השבת וגם שירי הביטלס קורצים לעבר מכלול מגוון יותר של קיום, אך תמצית מהות השניים הוא אחד ועיקרם עבודה שבלב.

 

שש שנים עבד סולומון על הרעיון, ובשביעית יצא הדיסק. האלבום "שבת בליברפול" מתחיל ב"שלום עליכם" ונגמר ב"הבדלה", ומכיל בתוכו מסע בזמנים ובטקסטים המאפיינים את השבת האשכנזית הממוצעת – תפילות בית הכנסת לצד זמירות השולחן הביתי. מכל הדיסק משום מה הכי השתכנעתי דווקא מארבע הרצועות האחרונות, המקבילות לרצף של סעודה שלישית עד הבדלה. בשירים אלו מצאתי דיוק אפשרי שלוקח בחשבון לא רק מילים שמסתדרות פחות או יותר בתבנית המלודית-ריתמית, כי אם רמז לחשיבה והצעה רעיונית:

 

זה מתחיל בפיוט הספרדי היחיד בדיסק, ששמו מופיע בטעות בכתיב "התקינו סעודתא" במקום "אתקינו סעודתא", אבל מילא. עיצוב הפיוט הזר לחך האשכנזי לצלילי “come together” המתוחכם עושה כבוד למורשת המזרח, ומשום מה נקלט אצלי כתואם משהו בדינמיות הפנימית של הטקסט.

 

בהמשך, הרצף של מזמור לדוד/Hey Jude, ידיד נפש/Yesterday והבדלה/Imagine יכול בהחלט להתקבל כפרשנות חביבה על חווית הסעודה השלישית וההבדלה. כל טקסט בפני עצמו מכיל בתוכו משהו יסודי ממהות הלחן הנבחר לו: העידוד העדין כמו חיבוק אחרון ב-Jude, הנוסטלגיה המתוקה המכירה בעתיד שתכף מגיע ב-Yesterday והרצון לצאת אל המחר מחוזק ולמצוא עוד דרך להיאחז בחלום, כמו גם המתח האירוני בין Imagine הקורא למחיקת הבדלים בין עמים לבין ההבדלה "בין ישראל לעמים".

 

אלה הרגעים היותר קולעים שיש לדיסק להציע, וגם בהם, היה ראוי להשקיע יותר בעיצוב המוסיקלי בעיבוד ובגימור. הרי גם כשמדובר בקאברים, בעסקי הביטלס יש כבר מסורת ענפה שנעה שמניסיון לחיקוי מדוקדק ועד לאינטרפרטציה חופשית. נדמה שב"שבת שבליברפול" המדיניות היא לא כאן ולא כאן, וזאת חולשה. ההשקעה של "שלוק רוק" הייתה בבחירת נגנים מהשורה הראשונה – אבי סינגולדה על הגיטרות וצור בן-זאב בבאס – והדבר אכן משביח את המוצר הסופי, אך עדיין אין בו כדי לחפות על תחושת חוסר האמירה האמנותית ביחס למוסיקה הקדושה.

 

רגעים מפוספסים יותר רווחים בשאר הדיסק: מצימוד לא מוצלח של "ויכולו" ל-Here Comes the Sun, שעושה עוול לשתי יצירות המקור, דרך מחרוזות בהקשרים תמוהים (כמו למשל Strawberry Fields שזורם לתוך Eleanor Rigby לקדושה של שחרית), ועד להדבקת פזמון  Lucy in the Sky לסוף קדושה של מוסף, דווקא לקטע שאינו נוגע לתיאור השמיים ורק נתפס כחזרה מעצבנת וריקה על מנגינה שעושה הרבה הרבה יותר בהקשרה המקורית. יש גם כמה מקומות של "כמעט": כמו שילוב A Hard Day’s Night, "לילה של יום מפרך", לבתים האמצעיים של "לכה דודי": אסוציאציה כפולה של "ששת ימים תעבוד" והתשוקה המבעבעת של קבלת שבת, וזה כמעט משכנע. גם השתעשעות של צביעת "אל אדון" בצבעי גנו של התמנון (Octopus’ Garden)  כמעט הגיוני בהומור עדין על מחוזו של אלוהים.

 

בסופו של דבר "שבת בליברפול" לא מצליח להמריא מעל לגובה הממוצע והמצופה מתקליט "שלוק רוק" – גובה הבדיחה הפנימית החביבה של השכנים האנגלו-אורתודוכסים. אולי חלק מהשכנים הללו עוד יאמצו אי-אלו מהצירופים המוצעים לרפרטואר שולחן השבת או החזנות הקהילתית שלהם; לא אהיה מופתעת. אבל אני כבר מזמן עברתי לשכונה אחרת. אני השתכנעתי יותר מהרעיון של סולומון מאשר מאופי הגשמתו.  אולי עוד תתפסו אותי מגניבה איזה "Hey Jude לא אחסר" מדי פעם בסעודה שלישית; אבל את הדיסק עצמו כנראה אתן כמתנת בר-מצווה לאחיין הבא בתור שבמסיבתו בוודאי אמצא את לני עצמו על הקלידים.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: