ארכיון חודשי: דצמבר 2010

שתיקה דור שלישי

הדף הריק – לבן על לבן – הוא השקט שבכתיבה. אבל השקט האמיתי – זה ששורר בחלל האוויר בין שני בני אדם – הוא עשיר בגוונים. לפעמים הוא חור שחור שרק נראה אטום, ובעצם משמש פתח ומעבר אל גלקסיות מרוחקות ונסתרות. לפעמים הוא חד כמו תער בכחול מטאלי זוהר שחותך את האוויר כמו ברק בשמים. ולפעמים הוא אדום לוהט וחמקמק כמו חיבוק שמהסס להתקרב; שנשאר עומד מנגד ומתגעגע.

 

אנו הנשים אוהבות לדבר; אוהבות שמדברים איתנו; צריכות שיקשיבו לנו; צמאות למילה של משוב. ואולי על כך קבעו חז"ל שנשים הן "פטפטניות" – מין "פיט-פוט" של מילה שמכילה בתוכה את הציפייה להדדיות. ואולי מכאן הוסיפו אותם החכמים לספר כיצד מתוך עשרה קבין של שיחה אשר ירדו לעולם, "תשעה נטלו נשים" (קידושין מ"ט). את העשירי מן הסתם השאירו בציפייה וכליון עיניים כמענה או לפחות תגובה על כל התשעה שלהן.

 

אבל כמו שאנו יודעות לדבר, כך אנו הנשים גם יודעות לשתוק: שתיקה רועמת, שתיקה מתחננת, שתיקה שאנו מצפות מכם הגברים להבין. וזה בכלל לא פשוט. הקלישאה הנשית של פנייה ב"אנחנו צריכים לדבר" לרוב ממשיכה לא בדיבור כי אם בשתיקה. שקט שמהצד הנשי מלא עוצמה וציפייה, ומהצד הגברי מתמלא לרוב בבלבול ואי-הבנה.

 

היום, בעידן הסלולארי, העסק של שתיקה הולך ומסתבך. כי כשאת שותקת על הקו יותר מכמה חלקיקי שנייה הנודניק שמצידו השני של הקו תמיד יתקע איזה "הלו, את איתי?" כדי לוודא שהשיחה לא נותקה, וזה כמובן הורס את כל המומנטום. אמנם המדיום של המסרון נותן אופציה חדשה שהיא לעתים כמו חצי-שתיקה – כתיבה חידתית ותמציתית או סמל הבעה – אבל לא פעם מצאתי את עצמי מחפשת אפשרות טכנית לשלוח לידיד הודעת טקסט נטולת טקסט: סמ"ס ריק. זאת כבר שתיקה דור שלישי.

 

יש לי חברים שיודעים כבר מראש כשאני מתקשרת כדי לשתוק. וחלקם אף יודעים בדיוק – אבל בדיוק – איך לשתוק ביחד איתי על הקו. ברגעים קסומים שכאלה אני יכולה לעצום עיניים ולדמיין את חוט הבדיל הנמתח בין עמוד לעמוד, את גלי השידור צפים בין אנטנה לאנטנה, או את הצינור הישן המחבר בין שתי כוסות במשחקי טלפון פרימיטיביים מילדות של פעם. ברגעים כאלו המרחק, העיוורון, והשקט קטנים אל מול זרמי הרגש, המחשבה ותחושת הנוכחות שמציפים אותי.

 

כי שקט הוא לא דממה. הדממה שורשה בהפיכת החי לדומם. דומם הוא בראש ובראשונה נטול תנועה. הדממה היא דלת סגורה; חוסר תזוזה; מוות. לא סתם מתארת התורה את תגובתו של אהרן הכהן למות שני בניו במילה "ויידום" (ולא "וישקוט"). האב המזועזע חווה רגע של מוות גם בתוך עצמו ועל כן תגובתו מתוארת כדממה. השקט, לעומתה, הוא פאזה שכלולה בה עדיין חיים: משהו עוד זז, גלים עוד זורמים. החלל שבין שני עצמים או בין שני בני אדם יכול להתמלא בשקט אבל יכול רק להתרוקן מן הדממה. במצב של שקט הרבה דברים עוד נמשכים להיאמר ולהתרקם. רק לא במילים. כמו ההבל בין צליל לצבע. בין גלי אור לגלי  קול.

 

בטהובן – שבמהלך חייו עבר למצב פיזי של שקט שבחירשות – המשיך להלחין גם כשהיה חירש. וכבר בשנים שבהן שמיעתו הלכה ודעכה למד להכיר ולהוקיר את ערכו של השקט. לא הייתה לו ברירה. הרבה מיצירותיו המוסיקליות מתארות מאבק, התייסרות ולרוב גם מגיע הניצחון. פרט כמעט שולי ביצירה מפורסמת ביותר שלו הוא רגע מדהים של שתיקה. מעניין כמה מאיתנו אי פעם שמו לב שהסימפוניה החמישית – זאת המכונה בשם "הגורל", עם מוטיב ה"טה-טה-טה – טאה" הנודע – פותחת בצליל ראשון שכולו שתיקה. הפתיחה האמיתית של היצירה היא בעצם "שש-טה-טה-טה – טאה", כלומר הפסקה של שמינית לפני השמעתו של הצליל הראשון ביצירה. האם וכיצד מאזין שלא ראה את דף התווים יכול לחוש בהפסקה הנדרשת בתיווי שרשם המלחין? אולי רק אותו מאזין שיידע לקרוא בהבנה את המסרון הריק בלי לחשוב שחלה טעות טכנית. או אולי אותו מאזין שמזהה וחש בחייו את רגעי השקט שלפני הסערה לא רק במבט לאחור.

 

כמה שקט בעמוד תווים אחד

כמה מאות שנה אחרי בטהובן הפריז המלחין המודרניסטי ג'ון קייג' בהלחינו יצירה שכל כולה שקט. היצירה "4.33" מאת קייג' היא יצירה לפנסתר סולו שנפתח בסגירתו של הפסנתר, למשך זמן קצוב ומדויק של ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות. במהלך הזמן הזה יושב הנגן הסולן ושותק. קולות אי-הנחת – חוסר היכולת של הקהל לשאת שקט אינטנסיבי שכזה – הם שמעצבים את המצלול הייחודי של כל ביצוע שונה של היצירה, כאמירה אמנותית יוצאת דופן חזקה אם כי מעט משונה.

 

יכולתו של אדם לשתוק עם עצמו הוא חלק מחוסן ה'עצמי' שלו, ותורמת בוודאי גם לבריאות הנפשית שלו. יכולת של שני אנשים לשתוק ביחד, להקשיב אחד לשקט של השני, או לתת לשקט למלא את החלל שביניהם צובעת את הקשר שביניהם בגוונים עשירים של עומק. כי במקום שנגמרות המילים השקט מתחיל. אנו מרבים לדבר על כוחן של מילים. ואולי לעיתים כדאי להזכיר לעצמנו לשתוק על כוחה של השקט.