ויש פרחים שהם האינסוף

אולי זה לא מקרה שעונת הזיכרון הלאומי הישראלי נופלת בעונת הפריחה. כי פרחים – כמו חופים –  גם הם לפעמים געגועים.

אזכורי פרחים מקשטים בשפע את שירי הזיכרון שלנו, והדימויים לובשים מגוון צורות וצבעים. "יש פרחים שעד אינסוף נשארים במנגינה", ומזכירים בכך את הנופלים יפי הבלורית ועלי הכותרת. נערינו היפים  – "פרחי האור שלנו" – ואצילי הקרבות מדומים לפרחים שאותם אסור לקטוף. אך מעבר לדימוי של יופי שנקטע בשיאו משמשים הפרחים גם עדות ויזואלית מוחשית המנגידה בין עבר והווה. לעתים זהו העבר שלפני המלחמה, עידן התם ואהבה עת "הוא קטף לך פרח", ועת היו "ידיו מלומדות בפרחים" – זמן שנותר כעת, בהווה של השכול, כזיכרון וגעגוע. ולפעמים מצויים הפרחים בנוף העכשווי או העתידי כעדות אכזרית אך גם מעודדת שהחיים – הפריחה  של ההווה או העבר– ולא המוות של אתמול, הם שניצחו.

מה יש בהם ביצורים הצבעוניים העדינים בני החלוף שמצליח לעורר בנו כל כך הרבה כאב, תקווה, עצב ושמחה בעת ובעונה אחת? בפרק הפתיחה לאחד המדריכים הרוחניים החדשים של זמננו כותב אקהרט טולה על התפקיד החיוני שתפסו הפרחים בהתפתות התודעה אנושית:

  גילוי של יופי בפרח יכול לעורר את בני האדם, ולו לרגע קט, ליופי שהוא חלק חיוני של הווייתם הפנימית ביותר, של טבעם האמיתי. ההכרה הראשונה ביופי הייתה אחד האירועים המשמעותיים ביותר בהתפתחות המודעות האנושית. השמחה והאהבה קשורות באופן מהותי להכרה זו. אף כי איננו מודעים לכך לגמרי, הפרחים מהווים מבחינתנו ביטוי צורני של מה שגבוה ביותר, מקודש ביותר…. הפרחים – שהם ארעיים, אתריים ועדינים יוצר מהצמחים שמהם צצו – יהפכו למעין שליחים ממלכה אחרת… (אשר) הביאו את ניחוחם ממלכת הרוח.

(אקהרט טולה, ארץ חדשה, בתרגום לביאה ולירו, אופוס, 2006, עמ' 2.)

בעונה זו אנו עדים לאחת הפריחות המשונות ביותר והמרוממות ביותר בעולם הטבע: פריחתו של פרח השום הארצישראלי. פרח נדיר זה צומח מתוך סדקים שבסלעים בספר המדבר, ומוגדר כ"מין אנדמי לארצנו" (החי והצומח של ארץ ישראל, משרד הביטחון, כרך 11, עמ' 223). הקור, השחור והדוחק שבסדק מעודדים את פריחתו. וכאשר הוא פורח, מתנשא לגבוה גבעול ירוק, עז ודקיק. שם הוא מתפצל לצרור גבעולי-משנה הנושאים עלי כותרת לבנים דקיקים ועדינים.

העדינות המוחזקת בראש מורם גבוה; הצמיחה מתוך החושך והלבלוב מתוך הסדקים; הביטוי הצורני של המקודש ביותר שבסיסו ושורשו בתוך הסלע; כל אלו מזכירים לי את הפרחים שנקטפו בשירי הזיכרון, את המציאות הישראלית של "בין החצב והקברים", ומלחשים לי על סודות וגילויים מעולמות שמעבר. נראה שהשום הארצישראלי לא צמח משום-מקום, אלא הוא נטוע היטב באתוס הישראלי וחקוק שם כמו בסלע.

"יש פרחים" בארץ ישראל. "אלף פרחים שמשמחים כל לב בשלל פריחות", ומעידים על זיכרונות עבר, מציאות הווה, ומציאות מתהווה. אלו פרחים שיישארו איתנו בתוך המנגינה ומחוצה לה עד אינסוף. אך יש גם פרחים שהם עצמם האינסוף – פרחים שהם גילוי צורני לעולמות נסתרים של סדקים ושל אביב שחיים עמוק בתוכנו ובעולמות רחוקים וגדולים מאיתנו.

ויש פרחים

שהם האינסוף,

שהם המנגינה.

 

ואני,

את יופיים

ראיתי עין בעין

בלי לקטוף.

 

להנציח את הנצח

בעין המצלמה

זה לשמר לובן בן חלוף

הצומח מתוך דמעות האבן

ולהביט שוב ושוב

לאינסוף בעיניים

ולדעת כי שם האלוהים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: