מי מפחד מישראליות יהודית?

העוז – ולא המבוכה – הוא המאפיין הבולט של יצירתו החדשה של קובי אוז "מזמורי נבוכים". מדובר באלבום שכולו שיר הלל לפן היהודי (או ליתר דיוק לפנים היהודיים, בדגש על הריבוי והגיוון) המסתתר מאחורי הישראליות הכי מוכרת ויומיומית. בפשטות שלעתים מתעלה לכדי פיוטיות אוז חושף צרור תמונות מחיי המאמין החילוני/מסורתי ושוזר בהן אינטראקציות בין-מגזריות היוצרות מכלול שהוא כמו הד למרקם החברתי של הרחוב הישראלי. הטקסטים, כמו ההלחנות והעיבודים המוסיקליים, לרוב לא מתנשאים מעל רמת הרחוב הישראלי, אבל באלבום שבו האחדות החברתית והשורש המשותף מתנגנים ללא הרף אין זו בהכרח תכונה רעה.

אוז מחבר בקלילות ובטבעיות בין טקסטים ותכנים של קודש ושל חול, כמו שהוא מחבר בין דמויות ממגזרים שונים בחברה. רגעים של מסע אישי – כמו ההקלטה של פיוט בפי סבו המושמעת על רקע התפילה האישית של אוז הצעיר המתכתבת איתה – מוצגים לצד חוויות ובקשות כלליות בזכות הנטייה הטבעית והחיננית של אוז לא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, הרוח הטובה שורה תמיד. הנימה ההומוריסטית והיכולת לשמר טון של הומור עצמי מצילים את האלבום ממלכודות הציניות, הביקורתיות והפוליטיקה שהתרגלנו אליהן בהקשר של כל שיח יהודי-ישראלי. נדמה שאוז מתייחס בשווה אל כולם ופותח את לבבו באהבת ישראל במובן הכי רצוי. מי שרוצה דווקא למצוא עקיצות וסטריאוטיפים יכול בוודאי למצאם – אך כלפי כולם כמעט במידה שווה.

בשמיעה רציפה של התקליט נדמה שהיה אפשר לוותר על שניים-שלושה מהשירים, הנותנים תחושה כמעט מייגעת של "עוד מאותו דבר". האחידות הסגנונית מתנועעת במשהו בין הפיוט המזרחי לניגון החסידי, כאשר פזמון אחד של "יבה-ביי-ביי" מתחלף די בקלות עם משנהו, וחלק מהסלסולים נשמעים כמו הרגל מוחצן של הזמר. מי שאינו מקשיב לעומק יכול ברגעים מסוימים לחשוב שמדובר בעוד אלבום רִי"ר (רוק יהודי רדוד) סתמי, במיוחד כאשר מתנגנות להן מילים מהמקורות.

הפשטות החיצונית מגיעה לשיא שלילי בשיר "געגועיי לגעגועים", המבטא רעיון אציל וחשוב בלבוש של שיר מזרחי "סתמי"-משהו. אולם גם השיא הנמוך הזה נסבל איך שהוא בהאזנה למכלול היצירתי המשדר אמינות, ואפילו שֶגֶב. אוז מצליח לחדש, ואף להעמיק, בלי לשבור את בריתו עם קהל מאזיניו הרגיל, ועדיין עם תקווה לפרוץ לקהלים חדשים. לצד הטקסטים המיובאים ישירות מהמקורות, אוז אינו נבוך לשלב תפילות אישיות בדיבור ישיר ואישי לאלוהים בשפה יומיומית (כולל בקשה מאלוהים לשלוח ד"ש לסבו ז"ל), עיצוב מחדש של חוויות-יסוד דתיות (כולל גרסה אישית לסיפור חלום יעקב, או שיר הקרוי, כמו נלקח מסידור חדש, "תפילת החילוני", או תיאור חוויית טבילה בגוף ראשון), פרשנות ניו-אייג'ית למסגרת חיי הדת היהודית ("זלמן, זה לא אתה… מתי כבר תכונן יחסים עם עצמך?"), ואף שורות ליריות-פזמונאיות עם החריזה האוזית המשעשעת.

כך נמנע אוז מן הכבדות המאיימת – או לחילופין הקיטש המתקתק –  שבהוצאת 'אלבום יהודי' בידי זמר חילוני, ומגיש לנו את גרסתו הדי-משכנעת ליהדות שווה-לכל נפש. אולי זו דרכו להתחבר מחדש ל"מתינות הספרדית" של סבו המוזכרת בשיר "אלוהיי", כגישה יהודית שאבדה מהעולם. ואולי תרומתו הגדולה למיינסטריים הישראלי תהיה בהוכחה שיהדות אפשר גם בקלילות. ובשמחה. ואפילו בהומור.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • לחם ירוק  ביום אפריל 9, 2010 בשעה 1:24 am

    זלמן זה לא אתה״ ״געגועי לגעגועים ״ קשה .. מבלבל ומצחיק.. תודה על התרגום .. מעניין מחכה לעוד..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: