ארכיון חודשי: אפריל 2010

ויש פרחים שהם האינסוף

אולי זה לא מקרה שעונת הזיכרון הלאומי הישראלי נופלת בעונת הפריחה. כי פרחים – כמו חופים –  גם הם לפעמים געגועים.

אזכורי פרחים מקשטים בשפע את שירי הזיכרון שלנו, והדימויים לובשים מגוון צורות וצבעים. "יש פרחים שעד אינסוף נשארים במנגינה", ומזכירים בכך את הנופלים יפי הבלורית ועלי הכותרת. נערינו היפים  – "פרחי האור שלנו" – ואצילי הקרבות מדומים לפרחים שאותם אסור לקטוף. אך מעבר לדימוי של יופי שנקטע בשיאו משמשים הפרחים גם עדות ויזואלית מוחשית המנגידה בין עבר והווה. לעתים זהו העבר שלפני המלחמה, עידן התם ואהבה עת "הוא קטף לך פרח", ועת היו "ידיו מלומדות בפרחים" – זמן שנותר כעת, בהווה של השכול, כזיכרון וגעגוע. ולפעמים מצויים הפרחים בנוף העכשווי או העתידי כעדות אכזרית אך גם מעודדת שהחיים – הפריחה  של ההווה או העבר– ולא המוות של אתמול, הם שניצחו.

מה יש בהם ביצורים הצבעוניים העדינים בני החלוף שמצליח לעורר בנו כל כך הרבה כאב, תקווה, עצב ושמחה בעת ובעונה אחת? בפרק הפתיחה לאחד המדריכים הרוחניים החדשים של זמננו כותב אקהרט טולה על התפקיד החיוני שתפסו הפרחים בהתפתות התודעה אנושית:

  גילוי של יופי בפרח יכול לעורר את בני האדם, ולו לרגע קט, ליופי שהוא חלק חיוני של הווייתם הפנימית ביותר, של טבעם האמיתי. ההכרה הראשונה ביופי הייתה אחד האירועים המשמעותיים ביותר בהתפתחות המודעות האנושית. השמחה והאהבה קשורות באופן מהותי להכרה זו. אף כי איננו מודעים לכך לגמרי, הפרחים מהווים מבחינתנו ביטוי צורני של מה שגבוה ביותר, מקודש ביותר…. הפרחים – שהם ארעיים, אתריים ועדינים יוצר מהצמחים שמהם צצו – יהפכו למעין שליחים ממלכה אחרת… (אשר) הביאו את ניחוחם ממלכת הרוח.

(אקהרט טולה, ארץ חדשה, בתרגום לביאה ולירו, אופוס, 2006, עמ' 2.)

בעונה זו אנו עדים לאחת הפריחות המשונות ביותר והמרוממות ביותר בעולם הטבע: פריחתו של פרח השום הארצישראלי. פרח נדיר זה צומח מתוך סדקים שבסלעים בספר המדבר, ומוגדר כ"מין אנדמי לארצנו" (החי והצומח של ארץ ישראל, משרד הביטחון, כרך 11, עמ' 223). הקור, השחור והדוחק שבסדק מעודדים את פריחתו. וכאשר הוא פורח, מתנשא לגבוה גבעול ירוק, עז ודקיק. שם הוא מתפצל לצרור גבעולי-משנה הנושאים עלי כותרת לבנים דקיקים ועדינים.

העדינות המוחזקת בראש מורם גבוה; הצמיחה מתוך החושך והלבלוב מתוך הסדקים; הביטוי הצורני של המקודש ביותר שבסיסו ושורשו בתוך הסלע; כל אלו מזכירים לי את הפרחים שנקטפו בשירי הזיכרון, את המציאות הישראלית של "בין החצב והקברים", ומלחשים לי על סודות וגילויים מעולמות שמעבר. נראה שהשום הארצישראלי לא צמח משום-מקום, אלא הוא נטוע היטב באתוס הישראלי וחקוק שם כמו בסלע.

"יש פרחים" בארץ ישראל. "אלף פרחים שמשמחים כל לב בשלל פריחות", ומעידים על זיכרונות עבר, מציאות הווה, ומציאות מתהווה. אלו פרחים שיישארו איתנו בתוך המנגינה ומחוצה לה עד אינסוף. אך יש גם פרחים שהם עצמם האינסוף – פרחים שהם גילוי צורני לעולמות נסתרים של סדקים ושל אביב שחיים עמוק בתוכנו ובעולמות רחוקים וגדולים מאיתנו.

ויש פרחים

שהם האינסוף,

שהם המנגינה.

 

ואני,

את יופיים

ראיתי עין בעין

בלי לקטוף.

 

להנציח את הנצח

בעין המצלמה

זה לשמר לובן בן חלוף

הצומח מתוך דמעות האבן

ולהביט שוב ושוב

לאינסוף בעיניים

ולדעת כי שם האלוהים.

מי מפחד מישראליות יהודית?

העוז – ולא המבוכה – הוא המאפיין הבולט של יצירתו החדשה של קובי אוז "מזמורי נבוכים". מדובר באלבום שכולו שיר הלל לפן היהודי (או ליתר דיוק לפנים היהודיים, בדגש על הריבוי והגיוון) המסתתר מאחורי הישראליות הכי מוכרת ויומיומית. בפשטות שלעתים מתעלה לכדי פיוטיות אוז חושף צרור תמונות מחיי המאמין החילוני/מסורתי ושוזר בהן אינטראקציות בין-מגזריות היוצרות מכלול שהוא כמו הד למרקם החברתי של הרחוב הישראלי. הטקסטים, כמו ההלחנות והעיבודים המוסיקליים, לרוב לא מתנשאים מעל רמת הרחוב הישראלי, אבל באלבום שבו האחדות החברתית והשורש המשותף מתנגנים ללא הרף אין זו בהכרח תכונה רעה.

אוז מחבר בקלילות ובטבעיות בין טקסטים ותכנים של קודש ושל חול, כמו שהוא מחבר בין דמויות ממגזרים שונים בחברה. רגעים של מסע אישי – כמו ההקלטה של פיוט בפי סבו המושמעת על רקע התפילה האישית של אוז הצעיר המתכתבת איתה – מוצגים לצד חוויות ובקשות כלליות בזכות הנטייה הטבעית והחיננית של אוז לא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, הרוח הטובה שורה תמיד. הנימה ההומוריסטית והיכולת לשמר טון של הומור עצמי מצילים את האלבום ממלכודות הציניות, הביקורתיות והפוליטיקה שהתרגלנו אליהן בהקשר של כל שיח יהודי-ישראלי. נדמה שאוז מתייחס בשווה אל כולם ופותח את לבבו באהבת ישראל במובן הכי רצוי. מי שרוצה דווקא למצוא עקיצות וסטריאוטיפים יכול בוודאי למצאם – אך כלפי כולם כמעט במידה שווה.

בשמיעה רציפה של התקליט נדמה שהיה אפשר לוותר על שניים-שלושה מהשירים, הנותנים תחושה כמעט מייגעת של "עוד מאותו דבר". האחידות הסגנונית מתנועעת במשהו בין הפיוט המזרחי לניגון החסידי, כאשר פזמון אחד של "יבה-ביי-ביי" מתחלף די בקלות עם משנהו, וחלק מהסלסולים נשמעים כמו הרגל מוחצן של הזמר. מי שאינו מקשיב לעומק יכול ברגעים מסוימים לחשוב שמדובר בעוד אלבום רִי"ר (רוק יהודי רדוד) סתמי, במיוחד כאשר מתנגנות להן מילים מהמקורות.

הפשטות החיצונית מגיעה לשיא שלילי בשיר "געגועיי לגעגועים", המבטא רעיון אציל וחשוב בלבוש של שיר מזרחי "סתמי"-משהו. אולם גם השיא הנמוך הזה נסבל איך שהוא בהאזנה למכלול היצירתי המשדר אמינות, ואפילו שֶגֶב. אוז מצליח לחדש, ואף להעמיק, בלי לשבור את בריתו עם קהל מאזיניו הרגיל, ועדיין עם תקווה לפרוץ לקהלים חדשים. לצד הטקסטים המיובאים ישירות מהמקורות, אוז אינו נבוך לשלב תפילות אישיות בדיבור ישיר ואישי לאלוהים בשפה יומיומית (כולל בקשה מאלוהים לשלוח ד"ש לסבו ז"ל), עיצוב מחדש של חוויות-יסוד דתיות (כולל גרסה אישית לסיפור חלום יעקב, או שיר הקרוי, כמו נלקח מסידור חדש, "תפילת החילוני", או תיאור חוויית טבילה בגוף ראשון), פרשנות ניו-אייג'ית למסגרת חיי הדת היהודית ("זלמן, זה לא אתה… מתי כבר תכונן יחסים עם עצמך?"), ואף שורות ליריות-פזמונאיות עם החריזה האוזית המשעשעת.

כך נמנע אוז מן הכבדות המאיימת – או לחילופין הקיטש המתקתק –  שבהוצאת 'אלבום יהודי' בידי זמר חילוני, ומגיש לנו את גרסתו הדי-משכנעת ליהדות שווה-לכל נפש. אולי זו דרכו להתחבר מחדש ל"מתינות הספרדית" של סבו המוזכרת בשיר "אלוהיי", כגישה יהודית שאבדה מהעולם. ואולי תרומתו הגדולה למיינסטריים הישראלי תהיה בהוכחה שיהדות אפשר גם בקלילות. ובשמחה. ואפילו בהומור.