ארכיון חודשי: פברואר 2010

אלוהים, שיר חדש אשירה לך: רוק ישראלי בדיאלוג עם אלוהים

פורסם במוסף "שבת", עיתון מקור ראשון, כ"ח בשבט תש"ע, 12/2/10
 
לפני כמה חודשים השתתף דוד ד'אור כזמר אורח באירוע שהפקתי במסגרת דתית. כמה דקות לפני עלייתו לבמה ד'אור שאל אותי אם במקרה יש לי כיפה יפה להשאיל לו. את הכיפה האהובה הוא שכח בבית והוא העדיף שלא לעלות לבמה עם כיפת הבר-מצוות הלבנה (כלשונו) שהייתה לו בתיק. בהיעדר כיפה מכובדת, ומתוך הזדהות עם אדם כה מוקפד ומסודר במראהו החיצוני, הצעתי לו לעלות בגילוי ראש: "אלוהים אוהב כנות", הסברתי לו, "הכי חשוב שתרגיש 'אתה', ותרגיש בנוח. וחוץ מזה, אותי אישית הרבה יותר מרשים ומרגש לשמוע זמר ללא כיפה שר טקסטים מהמקורות".

ד'אור קיבל את עצתי, אחרי שהבטחתי לו שאם יהיו תלונות או הערות אשא במלוא האחריות בעצמי. הוא כבר התרגל לחבוש כיפה בהופיעו בפני קהל דתי בתוכנית של שירים מהמקורות, מתוך כבוד למקורות ולקהל. אלא שהמנהג הזה זיכה את ד'אור בשלל שמועות בדבר חזרתו או אי-חזרתו או כמעט-חזרתו בתשובה. ככה זה. היום כל זמר שנתפס עם כיפה – אפילו כמחווה פשוטה של כבוד והזדהות – חשוף למערך של שמועות על היותו 'הבא בתור' בגל התשובה, וזוכה לעתים אף לנימה של גינוי אם מתגלה שהכיפה יורדת עם הירידה מהבמה.

סיפור כמעט הפוך אפשר לספר על אביתר בנאי, שכבר הודה באשמה, והכיפה אצלו הפכה לחלק בלתי נפרד מהחזות – לא כגימיק, גם לא כמעשה של נימוס, אלא כדרך חיים. ובכל זאת סיפרה לי חברה כיצד בהופעה של בנאי בצפון הארץ הקהל התאכזב ואף חש מרומה. הם באו לשמוע את המלחין-משורר של "לילה כיום יאיר", שנעשה להם בתקליטו זה מורה-דרך רוחני – ואילו בנאי החליט להקדיש את רוב ההופעה לשיריו מן האלבומים הקודמים, והעז להתנהג על הבמה כמו כוכב רוק ולא כמו רבי חסידי. אכן, אם כבר חזרת בתשובה, כל מה שיצרת קודם לכן לא מתקבל בקהל של שומרי מצוות.

שני הסיפורים ההלו, של ד'אור החילוני ובנאי הדתי, מדגימים את מידת השפעתם של קודים חברתיים – ובעיקר חבישת הכיפה – על התייחסותם של בני המגזר הדתי לאמנים 'מחפשים' ולתופעה הכללית של 'חזרה למקורות' שהתפשטה כמו מגפה בשנתיים האחרונות. הציבור הדתי, עושה רושם, מתקשה לקבל אמנות כאמנות, וממתין לראות מה עומד מאחורי כל יוצר, או יצירה, בתקווה לגאולה שלמה בדמות חזות מושלמת של חזרה בתשובה, שהיא לעתים תנאי לקבלת היוצר לתוך התרבות המגזרית.

במאמר זה אני רוצה להאיר צד פחות מדובר בתופעת החזרה למקורות ברוק הישראלי – תופעה שיש בה חידוש של ממש. תופעה שיש בה משום היענות לקריאתו של דוד המלך "אלוהים, שיר חדש אשירה לך", והראויה להתייחסות רבה יותר מצדו של מי שמבקש תרבות יהודית כנה ומקורית שאינה תלויה בכיפה. לצד החידושים האינסופיים של טקסטים, פיוטים וניגונים מן המקורות היהודיים העתיקים – המשתרע מהרוק של ברי סחרוף, דרך הפופ של משפחת בנאי ועד לג'אז של אבישי כהן-קונטרבס – הולך ונבנה ברוק הישראלי הכללי ז'אנר חדש, המתבסס על דיבור ישיר ומקורי אל האלוהים.

'נקודה טובה' של  שולי רנד  הפתיע את הקהל הרחב לפני שנתיים. כבר אז חשו רבים שיש כאן חידוש של ממש, החורג מתחום עשייתם של זמרי ה'רוק היהודי' המגזריים, ושהצלחתו הבין-מגזרית של רנד אינה קשורה רק לקשרים בתוך הברנז'ה. רנד היה אולי הראשון להוציא אלבום שלם של טקסטים אישיים ומקוריים המולחנים בהתאמה אישית המאפיינת את האותנטיות המצופה מזמר-יוצר במוסיקת הרוק. מכאן למדנו שרוק יהודי אמיתי לא די שיהיו בו מרכיבים 'יהודיים' ומרכיבים רוקיסטיים, אלא עליו להיות מכלול שאין להפריד בין מרכיביו. מסורת ההדבקה של טקסטים מן המקורות לגרוב קצבי עם סולו גיטרה אינה יכולה לספק את הסחורה בעולם סגנוני הדורש הגשה אישית וישירה של תכנים אמיתיים, נועזים ואף מתריסים בביצוע כן ונוקב.

השנה זכינו לשני אלבומים נוספים הראויים להיכלל בז'אנר המהפכני הזה, פרי עטם של שני יוצרים-מבצעים של מוזיקת רוק שבחרו לבטא את זיקתם למסורת היהודית ביצירה מקורית שכולה משלהם. אביתר בנאי, בתקליטו 'לילה כיום יאיר' (הד ארצי, 2009), ואביב גדג' באלבומו 'תפילה ליחיד' (התו השמיני, 2009), זכו השנה להצלחה מסחרית שחצתה מגזרים וחדרה לתוך המיינסטריים של הרוק הישראלי. בין השניים יש פער ברור על הציר שבין פופולרי (בנאי) לאלטרנטיבי (גדג'), אך לשני האלבומים משותפת היותם דיאלוגים ישירים ואישיים עם האלוהים.

אצל בנאי וגדג' כאחד בולטת המקוריות והחופשיות של הטקסטים ושל המנגינה המתאימה עצמה לתכנים. בהקשר של הרוק, סגנון המקדש את האותנטיות, יש כאן אמירה חשובה. פן נוסף המשותף לבנאי וגדג' והמעגן את מיקומם עמוק בתוך מסורת הרוק הוא הנימה האישית-אינדיבידואליסטית של יצירותיהם. שניהם חושפים חוויות אישיות ומדברים אל אלוהים בגילוי לב (אצל בנאי שיאה של התופעה הוא בשיר 'אבא', ואצל גדג' – בשיר הנושא של האלבום, 'תפילה ליחיד').

אצל שני היוצרים יש התייחסות גלויה לפער שבין החוויה האישית והמציאות הקשה לבין השלווה שכביכול מובטחת לאדם המאמין. שניהם חושפים פצעים, ולעתים אף מתריסים נגד הכאב, האלימות, והצרימה של המציאות. האמונה כנושא והמסורת כדרך חיים משתזרות בשיריהם, ומכל אחד מהאלבומים אפשר לחלץ מסר כולל העולה לא מהרצועות הנפרדות כביכול, אלא מהמכלול שלהן. הצלחתם של בנאי וגדג' לנהל דיאלוג ישיר עם אלוהים, תוך הקפדה על הכללים האסתטיים של מוסיקת הרוק במיטבה, מסבירה ומצדיקה את הצלחתם החוצה גבולות מגזריים.

היה אולי נחמד ובוודאי דידקטי לקטלג את בנאי כבן ה'צדיק' ואת ג'דג' כ'רשע', בהתאם למצב הכיפה ומידת האופטימיות המיידית של כל אלבום. אך אמנות טובה מחויבת למסרים מורכבים יותר, ועיון מעמיק יותר מדייק לא רק במסרים הטמונים בכל אלבום, כי אם במצבם הרוחני של המאזינים המאמינים, החיים בעולם העכשווי ומתמודדים עם אותן מציאויות שבנאי וגדג' מתארים. בצלליות של אור מול חושך, לילה מול יום, שני היוצרים מתארים מאבק קיומי המתנהל תחת אפו של האלוהים. נוכחותו של האל היא הפתרון הקיומי האפשרי היחיד שאליו שני היוצרים נושאים את עיניהם ואת תפילתם.

שני האמנים נגעו במוטיבים של מסורת ודת כבר באלבום הקודם (בנאי ב'עומד על נייר', הד ארצי, 2005, וגדג' יחד עם חבריו ללהקת 'אלג'יר' ב'מנועים קדימה', בארבי רקורדס, 2004). אלבומים אלה, שבהם אמירות כלליות יותר וממוסגרות פחות, שוזרים פה ושם דימויים ואזכורים של אמונה, וסממנים של חיי מסורת הנרמזים בציטוטים מזדמנים ואביזרים חולפים בתוך הקשר רחב. כבר שם בנאי עסוק במלחמת האור בחושך: "כשהלב נשבר זורח אור גדול", "להדליק את השמש בצחוק בכי ומנגינה", "לסלק את החושך עם טיפה של אור" ועוד. אך עדיין אין האור מקבל משמעות מפורשת של נוכחות אלוהית או אמונה דתית. אצל גדג' ציטוטים כמו "כל העולם כולו הוא גשר צר מאוד" ביחד עם אזכורים של הישיבה, התפילין, והתבטאויות כמו "הייתי רוצה להגיד תפילה" שזורים בתוך מכלול מסחרר של חולי, שבו ההתגלות האלוהית יכולה להתפרש כהזיה במקרה הטוב וכאפוקליפסה במקרה הרע. ניצנים אלו פורחים באלבומים שהיוצרים הוציאו השנה לכדי קשר מהותי יותר עם אלוהים.

'לילה כיום יאיר' הוא מסע בחיפוש אחר האור – אחר השיר החדש והנקי. הלילה, החושך והחולשה הם מצבים זמניים שהיוצר מתמודד איתם. ברוב שירי האלבום מנסה היוצר לעודד את עצמו, לחזק את עצמו, ומשתמש באמצעים של אור – המתנה ליום חדש, לשמש, לאש – של מים ושל מוסיקה כדי להתחזק. המתכונת הבסיסית של רוב השירים היא של תיאור מצב קשה (במונחים של חושך, תהום, נפילה, זרות, עצב וכאב), ומולם האמונה המחזקת בביטויים של אור, מים, ונוכחותו של האלוהים.

רוב השירים הם תהליכיים: פותחים בקושי ומוצאים בדרך את הנחמה, או לפחות את האלוהים. המוסיקה ממחישה את הניגוד על ידי שינויי טמפו, התעצמות התזמור והמקצב, ושינויים ברגיסטר ובכיוון המלודי הכללי מירידה לעלייה. לעתים שינויים אלה מנגידים בין בית לפזמון, ובמקרים אחרים הם נבנים כתהליך הדרגתי של התעצמות. כך מדגים בנאי, בווריאציות על מצבים של ניכור, חוסר ודאות ומשבר, כיצד אדם מאמין מסוגל למצוא תקווה גם אל מול הייאוש, וכיצד במצב קיומי של אמונה, גם הלילה הכי חשוך יכול להאיר כמו אור היום.

לא פעם מדגיש בנאי את ה"קפיצה" הנדרשת מהמאמין – זריקת עצמו אל תוך הידיים של האלוהים, מתוך שחרור מוחלט ואמונה מלאה שיש מי שיתפוס אותו. בדיבור הכי ישיר של בנאי לאלוהיו – בשיר הפותח 'אבא' – מבקש בנאי אהבה, ביטחון ואפילו הדהוד האמונה: שאלוהים יאמין בו כמו שהוא מאמין בעצמו. בקשה זו היא נקודת הפתיחה למסע שהמשכו בגילויים חוזרים של נחמה – נחמה המצויה בעצם הדיאלוג, בעצם נוכחותו של אלוהים והזמנתו להיות חלק פעיל ושותף בחיי האדם.

נוכחות אלוהית זו מורגשת לא פחות ב'תפילה ליחיד' של אביב גדג', על אף המורכבות היתרה של המסרים ושל האלבום. גדג', כמו בנאי, מרבה לתאר מצבים של חושך. מוטיבים של כאב ושבר מודגשים אצלו בתיאוריים פיזיים של אלימות, סכינים, פצעים, שריפות וסדקים. המוסיקה של גדג' – נועזת ומדויקת הרבה יותר מזו של בנאי – אלימה לא פחות מהמילים. היא מספקת המחשה מעמיקה לטקסטים הקשים, ולעתים קרובות מוסיפה עליהם.

האלוהים שבאלבום נתפס לפעמים על פני השטח כאלוהים "שלכם" או "שלהם", וחיי החברה המאמינה נצפים מבחוץ כעוברים "דרך תהום ואלפיים בורות / שרק נראים כמו הבטחה". תמונות מחיי המסורת פזורים ברחבי האלבום, לעתים כתמונות ציניות חריפות של חיים משפחה וקהילה. האב היושב בראש השולחן מתואר כ"מאמין ונשאב, אוכל ונשכב על הספה" וכ"טוען פסוקים, עסוק בפרטים… עושה את עצמו מתפלל". הבדידות הקיומית אינה פוסחת על האדם המאמין שיכול "לטבוע בשקט" של "מוצאי החג, שבתות בלי אף אחד", ו"סוף החג" שבו "כולם הלכו בבת אחת".

ביחס לבנאי, גדג' נראה ציני ועוין בסירובו להאמין באור שבקצה המנהרה בפשטות המאפיינת את 'לילה כיום יאיר'. גדג' אינו מפחד להודות שבמציאות אולי "כבר לא נחיה באושר", וש"כל סירות ההצלה טבעו בדרך לכאן". הוא מביט לקשיים ולצדדים המכוערים של החיים ישר בפרצוף בלי רחמים. מהבחינה הזאת הוא משלח באלבומו "אש לא מרוסנת של אמת בלי חסד" שלכאורה שמה אותו במקום "הכי אבוד והכי רחוק" ביחס לאמונה. אולי מכאן הגיעו כמה מבקרים למסקנה כי מדובר באלבום "הכי חילוני" של השנה.

משפט מפתח המעמיד את גדג' בהשוואה ישירה ואמיצה עם אביתר בנאי מופיע בשיר הסוגר את אלבומו, שיר הנושא: 'תפילה ליחיד'. "ובבוא הבוקר לעיני השמש", כותב גדג', "האמונה לבדה לא מספיקה אף פעם". בעוד בנאי פותח את אלבומו בפנייה ישירה ובבקשה אישית ליצירת ברית של אמונה הדדית עם האלוהים, גדג' שומר את הפנייה הישירה הכי נוקבת לסוף, ומתקשה להגיע להדדיות שקטה עם האל. גם בשיר המכונה תפילה, הפנייה של גדג' היא בעיקר לנמענת אישה, והתיאורים קשים לעתים מנשוא. בקרשנדו נרגש צועק היוצר "לך תוכיח שאתה חי כשאתה לא בטוח בזה" וחוזר שוב על המשפט. מתוך ייאוש הוא מטיל ספק אפילו בעצם קריאתו: "וגם אם אני אצעק מי ישמע אותי", שמהדהד במילים דומות משיר קודם המכריזות שלפעמים "רק מתפללים / גם אם אין מי שיקשיב".

הנקודה הזאת של הספק היא בעיניי הנקודה החזקה והכובשת של 'תפילה ליחיד'. בניגוד לבנאי המקבל –  אם לא בפשטות אז לפחות בשלמות – את כל החושך של המציאות, ועובד מתוך אמונה כדי להפך חושך לאור, גדג' מאדיר את הספק. מעטים חושבים על זה שההבדל בין 'ידיעה' ל'אמונה' טמון בַּספק. מהבחינה הזאת ההתמודדות של גדג' היא אמונית לא פחות, ואולי אפילו יותר, מזו של בנאי. היכן שבנאי מתעקש על פתרון – פתרון שלעתים תלוי בעצם הימצאו של האל – גדג' מתמודד עם מציאויות שאין להם פתרון, ומוציא מתוכן צעקה.

עצם ההתעקשות על התפילה נוכח כל הכאב והספק מעמידה את גדג' אל מול פני האלוהים, גם אם הוא עצמו מתקשה לראות זאת. לצעוק כשאתה בטוח שמישהו מבין ומאזין, זה אולי קל יותר. גדג', לעומת זאת, זועק ומתפלל גם בלי להיות בטוח שיש בזה תועלת. הוא עומד מהצד ומנתח את המציאות בעין ביקורתית וקשה, אולי במעין קרב פנים מול פנים עם האל או עם קהל מאמיניו. גדג' משוחח עם הבורא מתוך עמדה מתריסה אך משתוקקת – עמדה המציבה אותו בדיאלוג ישיר עם האל, ממש כמו אברהם ומשה שידעו גם הם להתריס נגד מציאויות קשות. גישתו של גדג' אמנם אינה דידקטית, אך היא משקפת אמת רגשית של חיי האמונה.

התמודדותו של האדם המאמין עם העולם העכשווי לא תמיד קלה. יש המחבקים את האמונה כסוג של 'פתרון קסם', נוסחה אוטומטית שיש בה כדי להפוך כל "כאב" ל"הזדמנות להירפא". אין ספק שזה מתכון לדרך חיים אמונית שיש בה כדי להעניק משמעות ואפשרות גם למצבים הקשים. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהקושי שיש לרבים לקבל נוסחאות קסמים שכאלו, בוודאי באופן טוטלי. אל מול מציאויות קשות וחריפות לפעמים אפילו האמונה איננה מספיקה. חייו של האדם המאמין הם חיים של התמודדות. ואמנות אמונית ראוי לה לא לעסוק רק בפתרונות, כי אם בהתמודדויות ובצעקות שהן לפעמים מולידות. את זה גדג' עושה מצוין.

בסופו של דבר, גם מי שמעדיף את השלווה המובטחת של בנאי, וגם מי שמעדיף את התמונה המעורערת של  גדג', מרוויחים מהנימה האישית והמקורית של יוצרים שלא הסתפקו במקורות קיימים, אלא חיפשו להביע משהו רענן ואותנטי מהעולם העכשווי. המקוריות וההתמודדות הן תכונות שבהן ראוי לה למוסיקה יהודית – ולאמנות יהודית בכלל – להתחזק ולהתחדש. בנאי וגדג', כמו רנד לפניהם, נותנים דוגמה אישית של המשמעות העמוקה של להיות יוצר יהודי כפי שהיא התפרשה לאורך ההיסטוריה, עוד לפני שהמגזריות השתלטה על הזהות ועל היהודיות. אמן מאמין משוחח עם אלוהיו, ויצירה יהודית היא יצירה המתמודדת בדיאלוג ישיר לא רק עם העבר כי אם גם עם ההווה.

פעם נוספת: הצמד המוסיקלי מהסרט "פעם אחת" בדיסק חדש

קורה לפעמים שפוגשים אדם ונוצר חיבור מיידי ועמוק. לא תמיד ברור איזה צורה תלבש מערכת היחסים, ובאיזה אופן החיבור יתממש, אבל תחושה חזקה של משהו חזק עומדת תלויה באוויר שביניכם. סיטואציה כזאת מתרקמת בין שני גיבורי הסרט "פעם אחת" (אירלנד, 2006) בגילומם של גלן האנסרד ומרקטה אירגלובה. השניים, שנפגשים סביב שירת הרחוב הפרועה של האנסרד, מרחפים על גבול הרומנטיקה בקשר הנבנה על הבנה הדדית מעמיקה ואינטואיטיבית וסביב עניין מוסיקלי משותף. הקשר, המתממש באמצעות עשייה מוסיקלית משותפת, נידון להיות פרק חולף בחייהם של השניים – משהו שהיה חייב להיות, אך לא יכול להיות יותר מאשר לאותה "פעם אחת" של שיתוף פעולה, קרבה ואמפתיה, שבזכותה כל אחד יחזור לחייו שלו מחוזק יותר ועשיר יותר.
 
אין זה סוד שמערכת היחסים המוצגת בסרט אינה רחוקה ממה שהתרקם במציאות בין שני השחקנים-מוסיקאים. בגלגולים שונים של ידידות, שותפות מקצועית, וחברות, הפך הצמד האנסרד את אירגלובה לתופעה מוכרת ברחבי אירופה והעולם – תופעה שהולידה לא רק את הסרט ואת הפסקול המשובח, כי אם גם להקה, ועכשיו דיסק חדש פרי עטם של השניים בביצוע להקתם "העונה הטובה", או The Swell Season.
 
שמו של הדיסק החדש – Strict Joy, שמחה נוקשה – לקוח מתוך פואמה של המשורר האירי ג'יימס סטפנס, אשר מודפסת בעמודים הראשונים של חוברת הדיסק. השמחה הנוקשה מתוארת שם כרגש זך ומיוחד הנולד מתוך העשייה האמנותית. את כל העצב והאבל מתרגם המשורר ליופי, וכך, אומרת הפואמה, הופך הצער לשמחה – שמחה שמקורה בהנאה האסתטית, כמו גם בתחושת האמפתיה שבשיתוף האנושי.
 
מנקודת המוצא הזו, מרשה לעצמו זוג היוצרים-מבצעים לצלול לתוך סבך של קשרים אנושיים לא ברורים, המלאים בתסכול ובכאב. נדמה כי תריסר השירים שבאלבום מלבנים ומבררים את אפשרויות הקשר הזוגי בין שני אנשים שיש ביניהם חיבור עמוק אך בחייהם הנוכחיים אין הם מצליחים לממשו. חוסר החלטיות, חוסר מנוחה ונטייה לנפילות הם מוטיבים שמשותפים לאלבום הזה ולפסקול הקודם. הטקסטים עשירים בדימויים, ישירים ולעתים נועזים. לעומת "פעם אחת", קולו של האנסרד נשמע כאן מעודן-משהו, וגם העיבודים המוסיקליים חסרים משהו מהמצלול הצבעוני המגוון והחי של אז.
 
נשמע שחיי הלהקה מיסדה במשהו את השניים, וחבל. בכל זאת, משהו מהטעם של אז נשמר בביצוע התוקפני של השיר הפותח "Low Rising"'  אל מול העדינות והלחש בשירים כמו "In These Arms" או "I Have Loved You Wrong". אולי האיזון והגיוון, כמו הפשטות החיננית, שאפיינו את שילובם של השניים בפס קול היו באמת עניין של "פעם אחת".