ארכיון חודשי: דצמבר 2009

לא בצחוק – ברצינות : מילים לזכרו של מורה דגול שנתן לבלוג הזה את שמו

ארז רפפורט ז"ל נפטר בטרם עת לאחר שלקה באופן מפתיע בדום לב. זכיתי ללמוד אצלו רק שנה אחת מחיי, אבל הוא מסוג המורים שהייתי שמחה להמשיך ללמוד איתו, ללמוד ממנו, כל חיי. ועכשיו הוא איננו.
 
מהקורס של ארז – היבטים מתקדמים בניתוח יצירות – לקחתי לא רק כלים מוסיקולוגיים, כי אם דרך חיים. בדמותו ובאישיותו ארז מימש את האחדות המופלאה שבהתבוננות האסתטית המלומדת. כל החוששים לפרק יצירת מופת לגורמים, פן תאבד או תיטשטש השלמות שבה, היו משנים את דעתם לו חוו ניתוח מדוקדק של ארז שהקפיד לפרק כל יצירה לגורמים הקטנים ביותר בלי לשבור שום דבר בדרך. לבסוף היה תמיד מחזיר את היצירה לרמת המכלול, אל השלם ואל השלמות – שלמות שעוררה עוד יותר פליאה והשראה לאור הפרטים שארז האיר בדרך. כאשר ניגן בעצמו את הדוגמאות, תמיד שיקף בנגינתו את כל הידע שהצטבר לו, בהקפדה על ניואנסים והדגשות. כאשר השמיע דוגמאות מוקלטות אלו היו הביצועים המיוחדים ביותר, לאניני טעם ולמביני עניין.
 
חבריי לכיתה נהגו ללעוג לי על רגשנות היתר שהייתי מפגינה בשיעורים. מה לעשות? אני מהאנשים המוזרים שניתוח מעמיק – כאשר אני מצליחה לעקוב ולהבין – גורם להם חוויה של גילוי המעוררת בהם התרגשות של ממש. אין הרבה אנשים שנוטים להתרגש ככה מגילוי איזה דומיננטה שניונית סמויה או רמז מוקדם למודולציה שבדרך. אבל ארז מעולם לא צחק. הוא השתעשע מהמוחצנות הרגשית שלי, אך עשה רושם שהבין ללבי. כי כנראה גם הוא היה נרגש בצורה כזו או אחרת מאותם גילויים.
 
תוך כדי השיעורים יצא לי להרהר הרבה (כהרגלי) על קשרים ומשלים בין עקרונות הפעולה של המוסיקה לבין העולם והחיים האנושיים. כך, כשעברנו בין הפוגות של הפסנתר המושווה, התחלתי לחוש ייחודיות של כל סולם, ואופי שהתגלה בלבוש שבו עיצב באך כל סולם וסולם – פעם ראשונה בספר הראשון ופעם שנייה בספר השני. מעבר להתרגשות מהגילויים שבניתוח, התחילה להתגבש אצלי מעין פילוסופיית חיים. התחלתי להשוות אנשים מקרובים אלי לסולמות השונים, וגיליתי שלא פעם, כאשר הצלחתי "לנחש" את הסולם הפנימי של אדם קרוב אלי, התובנות שעלו עם ניתוח הפוגה באותו הסולם התאימו לאישיותו, לאופיו ולסיטואציות בחייו. אם יום אחד גם אתם תגיעו אלי לטיפול בשיטת "כל אדם הוא סולם" או "אמור לי את הסולם שלך, ואנתח לך את החיים", דעו שהכול התחיל שם, בריחופים המזדמנים שלי בין פוגה לפוגה בשיעורים של ארז.
 
בסוף השנה, אחרי שארז דיווח על הציונים בעבודות הסיום, הודיתי לו על הקורס, ושלחתי לו גם שיר – תוצר יצירתי-ספרותי שנולד לי מתוך אותם הרהורים  בשיעור שלו. בתגובה סיפר לי ארז על הנאתו הגדולה מהכיתה הספציפית הזאת ונימק:
 
עצם נוכחותם של אנשים (כמוך, וכמו כמה מחברייך לכיתה) שבורכו ביכולת להתרגש ממוסיקה ובסקרנות לנסות להבין "איך זה עובד", היא היא הדבר שעושה לי את זה…
 
ובענין השיר ששלחתי לו כתב:
 
השיר שצירפת – נהדר. קריאתו הזכירה לי את הכותרת של בטהובן "סקרצו מא סריוזו" (בצחוק אבל ברצינות).
 
פתחתי את הבלוג הזה בין היתר כדי לתת במה לאותה פילוסופיית חיים מוזרה שלי – אותה נטייה לקשר, לפרש, להמשיל ולדמות בהשאלה הדדית בין אמנות המוסיקה לבין אמנות החיים. כשחיפשתי שם לבלוג נזכרתי מיד בתגובה הכנה והנוקבת של ארז לאותו שיר.
 
קצת באיחור,
אבל תודה לך, ארז. עכשיו יותר מתמיד הבלוג הוא על שמך.
 
לסקרנים שביניכם, לא אתקמצן. להלן השיר המדובר. אינני יודעת כמה מכם יצליחו להבין, אם לא למדתם אצל ארז או מישהו כמוהו.
 
Fugire della cadenza
(תרגיל מס' 30 בהובלת קולות)
 
הסיום הזה
הוא רק מדומה.
 
במודולציה דרך אקורד משותף
הסובדומיננטה שלי
היא הדומיננטה שלך.
הבאס יורד בקווינטה ומתייצב על צליל היסוד של אקורד החמישית (של הסולם החדש),
הסופרן מתלבט בין הטרצה המז'ורית למינורית, ומאיים לקפוץ ישר אל הספטימה,
בזמן שהקולות הפנימיים נאבקים, בכל כוח הרצון שבהם, רק לא לנוע בקווינטות מקבילות!
 
וכך נוצר לו אתנח דומיננטי
שמשאיר אותנו
באוויר
 
ולאחר רגע של השהייה,
נפתר אל
הדרגה השישית (המינורית והכאובה)
של הסולם החדש,
שהטוניקה שלו טרם נשמעה. 
 
בטרם נגיע אל הטוניקה החדשה
נדשדש עוד קצת על הדומיננטה,
ונרחיב אותה
בצלילה לתוך סבך של מהלכים כרומטיים
של חוסר ודאות.
 
ומשם
לא ברור כיצד ניחלץ:
גלים של סקוונצות שנשברות לאיטן על החוף,
שרשרת של קדנצות בלתי מושלמות לסולמות שכנים,
או קו חזרה פשוט המורה:
D.C. al coda!
 
ואולי זה בכלל מסוג היצירות האוונגרדיות
שלעולם לא חוזרות אל הטוניקה,
ושאף פעם לא באמת יצאו ממנה.
 
הסיום הזה
הוא רק מדומה.
אתנח דומיננטי שנפתר לשישית –
שישית שלא באמת פותרת שום דבר,
אלא מאפשרת להכל להתחיל מחדש,
הפעם בסולם קצת שונה,
בווריאציה,
ובציפייה ובתקווה גדולה שסולם הבית
עוד יחזור.