ארכיון חודשי: אוקטובר 2009

הצילו! הזיזו לי את התקליטים!

"I went down to the sacred store
Where I
'd heard the music years before,
But the man there said the music wouldn
't play.
…the day the music died"
 
(מתוך "אמריקן פאי" של דון מקלין)
 

בבלדה האלמותית של דון מקלין מתאבל המשורר על "היום שבו המוסיקה מתה" ובוכה על זמנים שעברו שלא ישבו עוד לעולם. השיר פותח במותו הטרגי של הזמר האגדי באדי הולי, והמשכו פורס לפחות עשרים שנות שיאים ואסונות מוסיקליים ששינו את חיי המשורר ובני דורו. בבית האחרון של השיר, בחיפושו אחר מעט נחמה, פונה הכותב אל "החנות הקדושה / שם שמעתי את המוסיקה מתנגנת לפני שנים". הפנייה לחנות התקליטים נובעת מחיפוש משהו יקר שהלך לאיבוד. בשורה הבאה בשיר תקוותו של המשורר להחיות אפילו משהו מן הזיכרון (=ההקלטה) של הזמן האבוד נמוגה כאשר אפילו ב"חנות הקדושה" המוכר טוען ש"המוסיקה כבר לא תתנגן" כקביעה נחרצת שמה שהיה לא יהיה, ואולי גם הזיכרון עצמו נפגם ואבד.
 
השורות הקלאסיות האלו הדהדו לי חזק בראש בבואי לפקוד את "החנות הקדושה" האישית שלי – הלוא היא סניף מרכז העיר ירושלים של "התו השמיני". לא רק בסרטים ובשירים לכל חבורה יש חנות התקליטים שלה. "התו השמיני" של רחוב שמאי היה מוקד לעלייה לרגל של חבורות מתחלפות שעמן נהגתי לבלות בשנים האחרונות. החברים מתחלפים, השנים עוברות, ואני כבר מזמן לא בת 16. אבל גם ללא כל צורך או כוונה לקנות משהו מסוים אני ממשיכה להקפיד לעבור, לעצור ולשהות בחנות בכל הזדמנות שאני מוצאת את עצמי בקרבתה. בתקופות מסוימות אני אף עלולה למצוא את עצמי משוטטת ממרחקים עד לרחוב הקדוש, כמו בחיפוש היסטרי אחר משהו אבוד – אולי נחמה? אולי זיכרון? ממש כמו בשיר של מקלין. מה לעשות? יש אנשים – ואני ביניהם – שחנות התקליטים דומה בעיניהם יותר לבית כנסת או למקדש מאשר ל"סתם" מקום מסחר.
 
לפני כחודש הסניף הישן, האהוב והמוכר עבר מקום. הזיזו לי את הגבינה. או את התקליטים. פשוטו כמשמעו. החנות החדשה מרוחקת מהישנה רק כמה מטרים, עם שלט מכוון ואפילו איש/אשת צוות שיושב/ת בקביעות בחזית הישנה להכוונת קונים משוטטים שמא ילכו לאיבוד. קרובה כל כך, מורחבת וגם מעוצבת – אך היא זרה לי וקרה. בניסיון להפנים את השינוי המצאתי תירוצים קלושים להגיע למרכז העיר ופקדתי שוב ושוב, במעין אובססיה, את רחוב שמאי – חולפת על פני הדלת הנעולה בחזית הישנה, וממשיכה למיקום החדש פעם אחר פעם, מנסה להתרגל.
 
אין ספק שהמרחב החדש מרשים. קודם כול כי יש מרחב. החנות ענקית – לפחות פי שלושה מקודמתה. העיצוב מושקע – החל בצבע הכהה והתאורה ההולמת, המשך במסכים המפוזרים על הקירות, וכלה במגוון רהיטי ישיבה הכוללים כורסאות, ספות ואפילו ערסל. האקלקטיות של אמצעי הישיבה, יחד עם הפיזור המקרי כביכול של עמדות ופינות האזנה – חלקם מוחבאים בנישות בתוך הקיר – תורמים לתחושה המסוגננת ולאווירת הייחודיות המאומצת. כל אלו – סממנים שאמורים לאותת על נוחיות, על ביתיות, על הזמנת הקונים לשהות ממושכת – לוקים בחסר אל מול החנות השכונתית האהובה של פעם. בצפיפות האיומה ובחוסר התכנון עד כדי הזנחה של פעם היה איזה חן ירושלמי שלא ניתן לשחזרו: איזו תחושה ביתית המוכרת בהבדל שבין בית שגרים בו לבין בית מעוצב עד תום.
 
מהביקורים התכופים שלי שם בשבועות האחרונים אני מרגישה שגם בעלי המקום עדיין לא נחה דעתם. כמעט כל פעם שאני באה משהו שם משתנה. סדר ברור אין לדיסקים, ואם מחלקות ברורות קיימות (כפי שהם טוענים) אזי החלוקה ברורה בעיקר בראשם של העובדים. המקום שונה. הדיסקים מבולבלים. והעובדים – שחלקם חדשים למקום וזרים גם הם לנוף – שורצים בציפייה ובדריכות מוגזמת לסייע לקונים מסוחררים בהמלצות לא מבוססות. כך שבעוד יש כל כך הרבה יותר מקום לשוטט, יותר נוחות להאזין, ויש פתאום לפחות שלוש דרכים סתם לשבת ולנוח, דבר מה דוחק אותי משם החוצה הרבה יותר מהר ממה שהייתי רוצה.
 
משהו בתוכי מקנא בדור החדש שיגדל לתוך המקדש המשופר. מקום אחר בתוכי מקונן על עולמות אבודים, זיכרונות שלא ישובו, ומצטער על עוד ניצחון של הניכור האופייני לתרבות ה"מגה". כי היום לא מספיק להיות "סתם" חנות – צריך להיות "מגה"-חנות. המאמץ להגדיל ולעצב תוך ניסיון להקרין ייחוד הרבה פעמים בא על חשבון הייחוד והאופי הפנימי האמיתי והכנה.
 
אולי גם אני אלמד ליהנות מהמתחם החדש, ועוד אוקיר תודה על המגוון הגדל, אם אכן יגדל. אך פינה חמה תמיד תישאר לי בלב לחנות של פעם, ולכל הזיכרונות והאסוציאציות האישיות שלי משם. המוסיקה לא באמת מתה. היא רק עברה מקום. ועד שאתרגל אחתוך לעצמי עוד חתיכה של פאי ירושלמי נוסטלגי, ארים כוסית וויסקי עם ריי, ואפזם פזמון ישן על צלילים, חברים ומקומות שממשיכים לחיות אצלי בלב.