להתרפק על הספק: "תפילה ליחיד" של אביב גדג'

את הדיסק החדש "תפילה ליחיד" של אביב גדג' ניתן לתאר במילותיו של גדג' עצמו: דיסק שכולו "אש לא מרוסנת של אמת בלי חסד". מדובר באוסף של טקסטים עשירים עם מוטיבים המשתזרים משיר לשיר ויוצרים נרטיב אחיד. והכול עטוף וארוז במצלולים מושקעים ומדייקים עד כאב. "לעצב הזה יש לחן מוזר", כותב גדג', ובמקום אחר: "מילים נוטפות שרף מתוק / וקסם מוזר שייקח אותך שוב". נלקחתי.

רגע לפני הסחרחורת של עונת החגים מוזר לדמיין דווקא את הסוף הצפוי:

"בסוף החג / כולם הלכו בבת אחת"
"במוצאי החג… / אני אטבע בשקט"

במילים המדייקות הללו, השזורות בשני שירים שונים באלבום, מתאר גדג' משהו מהבדידות הקיומית של האדם המאמין – בדידות שמסורת, מנהגים, משפחה, קהילה וזמן אין בהם רפואה של ממש:
"סדק, סדק אחד בכל יום / הזמן שחורץ את דרכו / לא מרפא דבר / רק מפיל אותי על חרבו".

מוטיבים של מסורת, פולחן, תפילה ומעגל השנה פזורים בתוך מגוון שירי התקליט ליצירת נרטיב אחיד המתנקז בקרשנדו אדיר ליצירה הסוגרת את האלבום, ושמה כשם האלבום כולו – "תפילה ליחיד". בקול של מאמין נואש מבקש גדג' להכריז כי "האמונה לבדה לא מספיקה אף פעם", ולהתעקש שאל מול הייאוש "רק מתפללים / גם אם אין מי שיקשיב".

ברצון עז, שהוא כמו צורך קיומי ממש, היוצר מנסה לשלול את הקיום: "הרגתי חלק מעצמי / כדי שלא אצטרך לחזור", ומתקשה להתחבר לחיות אפילו כשהיא קיימת במציאות: "לך תוכיח שאתה חי כשאתה לא בטוח בזה". האש, המאכלת, החרב, הצעקה מושחזים ועומדים בהיכון "על קצה העצב". כל מה שיכול להישבר נשבר, כל מה שאפשר לאהוב נלקח. ואפילו מהדמעות שנותרו מישהו גנב את המלח.

שאלת היסוד "למה?" לא מעניינת את גדג', המקבל את המציאות של הכאב עם נימוק אפשרי המרומז בעובדה ש"כאב זה הסם היחיד המשפיע עלינו". אל האמונה, הפולחן והמסורת, המוצעים לפעמים כמרגוע, נכנס גדג' "בעיניים פקוחות" מתוך מודעת שיש כאן "עסק מלוכלך": "דרך תהום ואלפיים בורות / שרק נראים כמו הבטחה".

השירה של גדג' היא דיבור ישיר ממעמקי נשמתו, כפי שהוא כותב: "הוא אומר ונשבר בעודו מדבר / חרש חרש בצעקה". הצלילים המוסיקליים מתלכדים עם המילים ליצירת מכלול אמין שלא ניתן לנתח בנפרד. רגע לפני השיא והסיכום, בשיר שלפני האחרון, נדמה כי היוצר מתאר בדיוק את כל מטרת היצירה הנוכחית, את כוחה ואת אופייה. את המילים אפשר לצטט, את הליווי המדקדק של הקונטרבס אפשר רק לשמוע בדיסק:

"לעצב הזה יש לחן מוזר
רמז מהעתיד, חסד מהעבר
שייתן לי להגליד
על קצות האצבעות
השחר החדש יבוא לצחוק על זה בלחש
לבי עדיין ער וגופי בוער
עכשיו הוא מנסה בכוח
להתריס ולפקפק,
להפציר, להתחנן
או סתם להתרפק
על הספק".

מעטים חושבים על כך שההבדל בין "אמונה" ל"ידיעה" טמון בספק. העובדה שאני מאמין במשהו ולא יודע אותו כולל בתוכו את הספק כגורם מובנה בתוך האמונה. גדולתו האמונית של גדג' מצויה ביכולתו לחוש את הספק באופן מוחשי, ולתרגם אותו למילים ולצלילים שאין בהם כדי להפחית אלא לחזק.

גדג' עומד חשוף אל מול בוראו במודעות עצמית נוקבת וכאובה:
"בראת אותי יצרים יצרים / ונשארתי כאן חלולים חלולים".
"הגעתי לכאן כמו כולם / מחוסר ברירה ומפחד ישן".
"חזקים, אני יודע, נופלים חזק יותר / ואני נפלתי חזק ומהר".

ב"תפילה ליחיד" חושף גדג' את כל החללים, מעורר את כל הפחדים, מחיש את הכאבים, ומשחיז את הסכינים. הוא מעורר אותנו בכאב, ומשתף אותנו ב"שמחת הנפילה" כמו גם בשיכרון החיסרון. המכלול אחיד דווקא בגלל הניגודים שהוא מכיל – ניגודים במצבי רוח, מקצבים, ומצלולים – עליות וירידות שמשקפות אמת רגשית מוכרת.

הנטייה הקסומה של גדג' לקשר בין שירים בציטוט עצמי ובשיבוץ חוזר של מילים וביטויים – נטייה שכמו שאר הנטיות האמנותיות שלו הגיעו לשיא של ממש ב'מנועים קדימה' של אלג'יר – מעניקה הילה של יצירת מופת גם לדיסק הנוכחי. אולם משהו מהשלמות המופתית המוכרת והנערצת מן האלבום האגדי ההוא חסר כאן. ואולי גם על זה גדג' עצמו מקונן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דרור  ביום ספטמבר 18, 2009 בשעה 1:46 am

    על אלבום אדיר בעיניי,

    תודה – נהניתי לקרוא

  • אריק פ.  ביום ספטמבר 18, 2009 בשעה 2:57 pm

    קודם כל ביקורת מדהימה ומחכימה…
    אני באתי עם ציפיות בלתי עפשריות מהאלבום הזה לאחר אותו מפץ גדול הידוע גם בשמו "מנועים קדימה".
    באורח פלא אביב הצליח לא רק לעמוד באותן ציפיות אלא גם להתעלות עליהן… אלבום אדיר שצריך להקשיב לו עוד ועוד בכדי להבין כמה הוא מופתי.
    איך אפשר להישאר אדיש אל מול 72 דקות של יופי מזוקק?
    דרך אגב, את מוזמנת לקרוא ביקורת שאני כתבתי על האלבום
    http://stagemag.co.il/Articles/1004

  • אריק פ.  ביום ספטמבר 18, 2009 בשעה 3:00 pm

    ורק אלוהים יודע למה כתבתי "עפשרויות" ולא "אפשרויות" חחח

  • אמירה  ביום ספטמבר 18, 2009 בשעה 4:16 pm

    "מנועים קדימה" עדיין לוקח.

    נהינתי מהביקורת שלך ואני כולי הזדהות עם ההתלהבות המוצדקת שלך.
    אבל בכל זאת: יש משהו במכלול המדוייק של "מנועים קדימה" שמשייך אותו מבחינתי לקנון הנצחי, לצידו של הסימפוניה התשיעית של בטהובן, למשל.

    "תפילה ליחיד" מרשים, חזק, עובד ומעורר השראה, אך נופל במשהו – משהו קטן אפילו – מהאלבום ההוא, שהוא אכן אולי, כמו תיארת – יצירת הרוק המשובחת ביותר בארץ.

  • אריק פ.  ביום ספטמבר 18, 2009 בשעה 4:32 pm

    כמו שכתבתי בביקורת, מוקדם מדיי בכדיי לשפוט באופן מוחלט את האלבום, ובשביל שאני אדע אם "תפילה ליחיד" באמת משתווה ל"מנועים" אני אצטרך לטחון אותו עד דק במערכת 5 שנים ולראות אם הוא עדיין מרגש אותי…
    ימים יגידו

  • עוז  ביום ספטמבר 29, 2009 בשעה 11:52 am

    גם אני מעריץ גדול של האלבום 'מנועים קדימה'. אבל יכולת להמחיש את הרעיון שזו יצירה שתיכנס לקאנון בעזרת השוואות קצת פחות בומבסטיות מהתשיעית של בטהובן. עם כל הכבוד לאלג'יר, קצת פרופורציות בבקשה.

  • eyalp  ביום אוקטובר 28, 2009 בשעה 1:13 pm

    כתבת יפה ובתפיסה כוללת על אלבום נפלא ועצום. לגבי ההשוואה ל"מנועים קדימה" מה שיפה הוא שתפילה ליחיד שלח אותי אל "מנועים" ואל "נאמנות ותשוקה", ומדהים שעברו על ידי בזמנו, ולא האזנתי להם עד היום. טוב מאוחר כמובן.. אם רוצה לקרוא התייחסות ספציפית ל"נחש בעשב" , מוזמנת לקרוא בקישור זה
    folknrock.blogspot.com

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: