את הדיסק החדש "תפילה ליחיד" של אביב גדג' ניתן לתאר במילותיו של גדג' עצמו: דיסק שכולו "אש לא מרוסנת של אמת בלי חסד". מדובר באוסף של טקסטים עשירים עם מוטיבים המשתזרים משיר לשיר ויוצרים נרטיב אחיד. והכול עטוף וארוז במצלולים מושקעים ומדייקים עד כאב. "לעצב הזה יש לחן מוזר", כותב גדג', ובמקום אחר: "מילים נוטפות שרף מתוק / וקסם מוזר שייקח אותך שוב". נלקחתי.
רגע לפני הסחרחורת של עונת החגים מוזר לדמיין דווקא את הסוף הצפוי:
"בסוף החג / כולם הלכו בבת אחת"
"במוצאי החג… / אני אטבע בשקט"
במילים המדייקות הללו, השזורות בשני שירים שונים באלבום, מתאר גדג' משהו מהבדידות הקיומית של האדם המאמין – בדידות שמסורת, מנהגים, משפחה, קהילה וזמן אין בהם רפואה של ממש:
"סדק, סדק אחד בכל יום / הזמן שחורץ את דרכו / לא מרפא דבר / רק מפיל אותי על חרבו".
מוטיבים של מסורת, פולחן, תפילה ומעגל השנה פזורים בתוך מגוון שירי התקליט ליצירת נרטיב אחיד המתנקז בקרשנדו אדיר ליצירה הסוגרת את האלבום, ושמה כשם האלבום כולו – "תפילה ליחיד". בקול של מאמין נואש מבקש גדג' להכריז כי "האמונה לבדה לא מספיקה אף פעם", ולהתעקש שאל מול הייאוש "רק מתפללים / גם אם אין מי שיקשיב".
ברצון עז, שהוא כמו צורך קיומי ממש, היוצר מנסה לשלול את הקיום: "הרגתי חלק מעצמי / כדי שלא אצטרך לחזור", ומתקשה להתחבר לחיות אפילו כשהיא קיימת במציאות: "לך תוכיח שאתה חי כשאתה לא בטוח בזה". האש, המאכלת, החרב, הצעקה מושחזים ועומדים בהיכון "על קצה העצב". כל מה שיכול להישבר נשבר, כל מה שאפשר לאהוב נלקח. ואפילו מהדמעות שנותרו מישהו גנב את המלח.
שאלת היסוד "למה?" לא מעניינת את גדג', המקבל את המציאות של הכאב עם נימוק אפשרי המרומז בעובדה ש"כאב זה הסם היחיד המשפיע עלינו". אל האמונה, הפולחן והמסורת, המוצעים לפעמים כמרגוע, נכנס גדג' "בעיניים פקוחות" מתוך מודעת שיש כאן "עסק מלוכלך": "דרך תהום ואלפיים בורות / שרק נראים כמו הבטחה".
השירה של גדג' היא דיבור ישיר ממעמקי נשמתו, כפי שהוא כותב: "הוא אומר ונשבר בעודו מדבר / חרש חרש בצעקה". הצלילים המוסיקליים מתלכדים עם המילים ליצירת מכלול אמין שלא ניתן לנתח בנפרד. רגע לפני השיא והסיכום, בשיר שלפני האחרון, נדמה כי היוצר מתאר בדיוק את כל מטרת היצירה הנוכחית, את כוחה ואת אופייה. את המילים אפשר לצטט, את הליווי המדקדק של הקונטרבס אפשר רק לשמוע בדיסק:
"לעצב הזה יש לחן מוזר
רמז מהעתיד, חסד מהעבר
שייתן לי להגליד
על קצות האצבעות
השחר החדש יבוא לצחוק על זה בלחש
לבי עדיין ער וגופי בוער
עכשיו הוא מנסה בכוח
להתריס ולפקפק,
להפציר, להתחנן
או סתם להתרפק
על הספק".
מעטים חושבים על כך שההבדל בין "אמונה" ל"ידיעה" טמון בספק. העובדה שאני מאמין במשהו ולא יודע אותו כולל בתוכו את הספק כגורם מובנה בתוך האמונה. גדולתו האמונית של גדג' מצויה ביכולתו לחוש את הספק באופן מוחשי, ולתרגם אותו למילים ולצלילים שאין בהם כדי להפחית אלא לחזק.
גדג' עומד חשוף אל מול בוראו במודעות עצמית נוקבת וכאובה:
"בראת אותי יצרים יצרים / ונשארתי כאן חלולים חלולים".
"הגעתי לכאן כמו כולם / מחוסר ברירה ומפחד ישן".
"חזקים, אני יודע, נופלים חזק יותר / ואני נפלתי חזק ומהר".
ב"תפילה ליחיד" חושף גדג' את כל החללים, מעורר את כל הפחדים, מחיש את הכאבים, ומשחיז את הסכינים. הוא מעורר אותנו בכאב, ומשתף אותנו ב"שמחת הנפילה" כמו גם בשיכרון החיסרון. המכלול אחיד דווקא בגלל הניגודים שהוא מכיל – ניגודים במצבי רוח, מקצבים, ומצלולים – עליות וירידות שמשקפות אמת רגשית מוכרת.
הנטייה הקסומה של גדג' לקשר בין שירים בציטוט עצמי ובשיבוץ חוזר של מילים וביטויים – נטייה שכמו שאר הנטיות האמנותיות שלו הגיעו לשיא של ממש ב'מנועים קדימה' של אלג'יר – מעניקה הילה של יצירת מופת גם לדיסק הנוכחי. אולם משהו מהשלמות המופתית המוכרת והנערצת מן האלבום האגדי ההוא חסר כאן. ואולי גם על זה גדג' עצמו מקונן.
סְקֶרְצוֹ מָא סֶרְיוֹזוֹ 