ג'אז וים: לא לעשירים בלבד

טקס אישי יצרתי לי לסגירת ימי החופש הגדול ולקראת החזרה לשגרה. טקס שאני מרשה לעצמי לחלוק רק עם מקורבים מהסוג המבין, או לא לחלוק בכלל. בתוך 24 שעות אני כוללת נסיעה הלוך, חזור, וכמובן שהות, בפסטיבל הג'אז באילת המתקיים בכל שנה בשבוע האחרון של החופש. קרוב לעשר שעות נסיעה בסך הכול, ובשאר הזמן: ים, אוכל טוב, מוסיקה משובחת… ולפעמים גם מעט אלכוהול. רבי נחמן אומר הרי שהשמחה מועילה לעיכול. ברוח זו ניתן לומר על האלכוהול (סוג של שמחה מאולצת  או מלאכותית?) שהוא מועיל לעיכול המוסיקלי של התפריט הלילי המגוון של הפסטיבל, ותורם לאווירה הקסומה של לילה לבן בחיקו של הג'אז. שינה משלימים לפני ו/או אחרי, כי במשך כל הלילה חבל להפסיד צליל.
 
בשנים עברו עלתה נימה של זלזול בפסטיבל מצד מבקרי מוסיקה ואנשי הברנז'ה הג'אזיסטית בארץ (במילים אחרות: רמת השרון), בטענה שמדובר בהפנינג לתיירים במקרה הטוב. אני לא בטוחה שזה אי פעם היה לגמרי נכון, וזה גם לא מי יודע מה העסיק אותי: טקס זה טקס, והעיתוי של סגירת החופש מזמין לב פתוח של אילת, ים ומוסיקה. בשנתיים האחרונות ההרחבה המשמעותית של כיתות האמן והסדנאות הלימודיות המלוות את לילות המופעים הרצופים מגבירה את נוכחותם של אנשי החינוך המוסיקלי בעלי נטייה ג'אזיסטית, יחד עם תלמידיהם הצעירים, ומעניקה תחושה של התכנסות חבורת סוד שברוב ימות השנה נפגשת במקומות אחרים בארץ (את רמת השרון כבר הזכרנו?) ובפורומים קטנים יותר. האווירה רוגשת, ואותי מרגש במיוחד לראות את הדור הצעיר מיישם הלכה למעשה את הפתגם הנודע "והיו עיניך רואות את מוריך", מתוך מודעות שהדרך הנכונה ביותר ללמוד ג'אז היא להקיף את עצמך באמנים חיים מהדרגה הראשונה, להקשיב ולהסתכל. וכמה נהדר שהם יכולים לעשות זאת בשיתוף עם מוריהם האמנים המבוססים, שגם הם יושבים לשם שינוי בקהל, מקשיבים, מסתכלים ולומדים גם הם.
 
עוד טענה שעולה כל פעם בגנות הפסטיבל היא בדבר מחיר המופעים. גם כאן העולם פתוח לצעירים – ומי שטרם מלאו לו 21 יכול להצטייד בכרטיס יומי או שבועי בעלות מצחיקה. ההשתתפות המלאה בסדנאות דורשת מימון הרבה יותר רציני, וכאן העולם שייך ופתוח לברנז'ה בעיקר (אם שוב חשבתם "רמת השרון" זה כבר אתם אמרתם ולא אני). אבל רבי נחמן טוען שאין דבר העומד בפני הרצון, ואכן מי שרוצה באמת יכול למצוא לו את הדרך הזולה ליהנות מהעושר הצלילי. הג'אם סשן (במת האלתור) הלילי פתוח לקהל הרחב בלי שום תשלום, ושם ניתן לשמוע את רוב אמני הפסטיבל מהארץ ומחו"ל בתשלום סמלי של ויתור על שעות שינה; ויתור שמצדו חוסך עלויות של מלון או אכסניה.
 
אני, צעירה ברוחי שכבר עשור אינה זכאית למחיר המציאה של הצעירים, מרשה לעצמי לרכוש כרטיס רק למופע בודד אחד, ובוחרת אותו בכל שנה בקפידה. השנה נתקלתי במקרה בתלמיד לשעבר שלימדתי לפני כשש שנים, וזכיתי למתנה לא צפויה (ברוח השיתוף בין מורים לתלמידים) של זוג כרטיסים למופע נוסף. את השאר שמעתי בג'אם. וכאן המלצה למתכננים: בלילה הראשון של הפסטיבל העסק עוד טרי, ולהקות שטרם הופיעו צמאות לבמה. כך שזכיתי לשמוע בג'אם לפחות נציג אחד מכל הרכב כמעט מתוך כלל אמני הפסטיבל. דיל לא רע תמורת כרטיס בודד בתשלום.
 
הבחירה האישית שלי השנה הובילה אותי להכיר שלישייה חדשה ורעננה שבהחלט שווה לשמוע עליה – אם לא לשמוע אותה. מוביל ההרכב הוא הגיטריסט/זמר האפריקני ליונל לואקיי. לצידו מתופף הונגרי וקונטרבסיסט חצי איטלקי. בתור ההרכב היחיד ששילמתי עליו כסף, רבצה עליהם אחריות גדולה, ולשמחתי לא התאכזבתי בכלל. לואקיי שייך לזן נדיר של גיטריסטים המוכיחים שהכלי ה"פשוט" הזה מכיל עולם ומלואו – אך מוכיח זאת בצנעה, באיפוק, בשליטה, ובלי שמץ של מאמץ מוחצן או show. במהלך הנגינה הוא שומר על יציבה איתנה, נוכחות חזקה ותזוזה מינימלית של הגוף. הוא מלווה את עצמו בשירה ובקולות. כן, לא התבלבלתי: לפעמים הגיטרה היא העיקר והשירה היא הליווי.
 
עוד הוא מפתיע במניפולציה יצירתית של הכלי, שדרכה הוא מתחבר לשורשיו האפריקניים, בשיטות אקוסטיות של הפקת צליל ומתוך התעלמות כמעט מוחלטת מהחשמל הזורם בכלי. במכלול, לואקיי מספק בעצמו מעין one man show שאליו נלווים התופים והקונטרבס בצנעה כמו תיבול טוב של בשר משובח. השלישייה מתפקדת בקשב הדדי מלא ומנגנת כמו בשיחת רעים נוקבת וחיה שבסיסו בשפה המסורתית של הג'אז וקוקודו בעושר האתני שמרחיב את אפשרויות הביטוי.
 
שלישיית לואקיי הזכירה לי במשהו את שלישיית אבישי כהן (קונטרבס), ומעידה אולי על טעמו האישי של המנהל האמנותי הטרי החדש של הפסטיבל הלוא הוא אותו כהן-קונטרבס. בפסטיבל כמכלול לא השתנה הרבה, וכל אחד יפרש אם זהו בשבחו או בגנותו של המנהל הנכנס או של המנהל היוצא (דני גוטפריד). התוכנית ממשיכה להיות מגוונת, לכלול הרכבים שהקשר בינם לבין הג'אז מקרי עד אפסי, לנסות לפנות לקהלים שונים ולרצות איכשהו את כולם. באתי עם לב פתוח ויצאתי עם לב מלא. לא הכול משובח. לא הכול אפילו ראוי. אבל תפריט המאפשר הנאה, חשיפה, היפתחות, וגם סתם כיף – יש. אז למה להתלונן?
 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • פרדריקו  ביום אוגוסט 26, 2009 בשעה 5:21 pm

    אני מוחה! אנחנו ברמת השרון שונאים ג'אז!

  • שרונה  ביום פברואר 17, 2010 בשעה 3:35 pm

    דווקא אנחנו בהוד השרון מתים על ג'אז:
    tp://surfican.wetpaint.com

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: