יוצאת מהכיתה: מיומנה של מורה שחוקה אך מרוצה

בשבוע שעבר ליוויתי בחור יקר להתייצבות בבסיס גיוס של צה"ל. כ'אמא' בת 31 לחייל טרי בן 22, עמדתי בין שאר האימהות האמיתיות ובכיתי מהתרגשות. מדובר בבחור צעיר שהיה תלמיד שלי במשך ארבע שנים,  ובמהלך ארבע השנים שלאחר מכן דחה גיוס לטובת מכינות וישיבות מתחלפות. בפלאפון שלו אני עדיין רשומה תחת הכותרת 'המורה אמירה', ובשם הזה פנה אלי כאשר ביקש לשוחח איתי כמה שבועות לפני הגיוס המיועד. כשנפגשנו שאלתי אותו למה הוא עדיין מתעקש להקדים לשמי את התואר 'המורה'. בטיפשותי, ראיתי בזה תוספת ילדותית שסירבה להכיר בעובדה שמאז סיום לימודיו אין אנו מורה ותלמיד, אלא ידידים, חברים באותה סצנה חברתית או שותפים בעשייה מוסיקלית משותפת. ההתעקשות שלו לקבע את מעמדי כ'מורה' נראתה לי פגיעה מסוימת באינטראקציה בינינו כשני אנשים בוגרים.
 
פעם – אפילו במדינת ישראל, ובה במיוחד – היה זה כבוד גדול להיות 'מורה' . באידיאליים הציוניים של ראשית צמיחת המדינה אנשי החינוך עמדו בחזית. אז עוד האמינו באידיאלים, וחינוך היה אידיאל. היתה הכרה בכך שמורה טוב יוצר השפעה רחבה, וכאשר מאמציו של המורה נשאו פירות אפילו זכרו להוקיר לו תודה על מאמציו.
 
היום, למרות המאבק על מעמד המורה ואולי בגללו, קשה להתגאות במקצוע. לרוב, החינוך – או שמא יש לומר 'ההוראה' – נתפס כמקצוע ולא כייעוד. ככזה הוא נטול כל הילה של כבוד, עושר, אושר ומשמעות. כבר מילדות ידעתי שאני רוצה להיות מורה, ואף פעם לא התביישתי בכך. הבחירה שלי נבעה מרצון ומאמונה, אם לא מאידיאל, ורק השחיקה של שנים בשטח היא שגרמה לי להתחיל להרגיש את הבושה הטבעית העוטפת את תשובותיי לשאלה השכיחה "ואת, מה את עושה?"
 
'מורה ואם בישראל' הפך בחברה הישראלית העכשווית לקלישאה זולה הנאמרת לרוב בנימה צינית. אבל במפגש מחדש עם תלמיד מפעם למדתי להבין ולהעריך מחדש את הביטוי המתאר במדויק את מפעל חיי הקצרים. כששאלתי את הבוגר בן ה-22 מדוע עוד מתעקש לכנות אותי 'המורה' תשובתו עוררה בי מחשבה מעמיקה: "את צריכה להבין", הוא אמר, "בחיים שלי, אף אחד כמעט לא לימד אותי כלום. כלום! את מבינה? את… ממך למדתי". פתאום הבנתי כמה כבוד, כמה עומק, כמה משמעות וכמה יופי יש בכך שאני בשבילו לא 'אמירה' אלא 'המורה אמירה', דווקא עכשיו, ארבע שנים אחרי שהפסיק להיות רשום ביומן המורה.
 
בשנת הלימודים הקרובה אני לוקחת פסק זמן מההוראה בכיתה, לטובת ניהול פרויקטים חינוכיים ומוסיקליים ייחודיים. דווקא עכשיו, כאשר אני עומדת ליד דלת הכיתה ופונה החוצה, אני שוב גאה לשאת בתואר 'המורה'. אני שוב נוכחת לדעת כמה אמת הענקתי לתלמידיי בכך שהבאתי את עצמי בצורה הכנה ביותר והאמיתית ביותר לתוך הכיתה. ומתחזקת בביטחון שהם שישבו מולי ראו זאת, העריכו זאת והפנימו. בהענקה כזאת נשארים אצלם חלקים קטנים ממני, והם נושאים אותם איתם הלאה לכל החיים.
 
עוד קלישאה נפוצה היא הביטוי 'מורה טוב – מורה לחיים'. לרוב חושבים שהכוונה היא שמורה טוב באמת מלמד את תלמידיו על החיים, את החיים, ולא רק את המקצוע הנלמד. כיום אני מבינה שיש כאן כוונה נוספת, משמעותית ונכונה: מורה טוב יישאר תמיד מורה בעיני תלמידיו. אם תרצו, מורה טוב יישאר רשום בפלאפון של תלמידיו תחת הכותרת 'המורה' לכל החיים.  ואין כבוד גדול מזה.
 
חייל חביב! אני מצדיעה לך בגב זקוף, בראש מורם ובלב מלא. ואם בקלישאות עסקנו, אין משפט נכון לגביך יותר מהמשפט 'מכל תלמידיי השכלתי'. תודה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • גלעד  ביום אוגוסט 3, 2009 בשעה 3:28 pm

    פוסט ראוי, וראוי להערכה.

  • נועם  ביום אוגוסט 3, 2009 בשעה 4:00 pm

    לעתים קרובות הרבה יותר קוראים סיפורים של אנשים על מורה מיוחד שהיה להם, מורה לחיים במובן שהדגשת בסוף הפוסט. גם לי יש סיפורים כאלה. נדיר לקרוא את הסיפור מצדו של המורה. לא תמיד יודע המורה איזה תפקיד הוא מילא בחייו של תלמידו. כאן ישנה הכרה של המורה והתלמיד ברגע המיוחד שהיה ביניהם. "את… ממך למדתי!" אכן, אין כבוד גדול מזה.

  • חזלש  ביום דצמבר 1, 2009 בשעה 2:17 pm

    קטע מקסים ומרגש!
    אשריך שזכית לשמוע כך מ תלמיד ולהיות באמת מורה.
    ובכלל הבלוג מיוחד מאוד.
    חן חן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: