ארכיון חודשי: אוגוסט 2009

ג'אז וים: לא לעשירים בלבד

טקס אישי יצרתי לי לסגירת ימי החופש הגדול ולקראת החזרה לשגרה. טקס שאני מרשה לעצמי לחלוק רק עם מקורבים מהסוג המבין, או לא לחלוק בכלל. בתוך 24 שעות אני כוללת נסיעה הלוך, חזור, וכמובן שהות, בפסטיבל הג'אז באילת המתקיים בכל שנה בשבוע האחרון של החופש. קרוב לעשר שעות נסיעה בסך הכול, ובשאר הזמן: ים, אוכל טוב, מוסיקה משובחת… ולפעמים גם מעט אלכוהול. רבי נחמן אומר הרי שהשמחה מועילה לעיכול. ברוח זו ניתן לומר על האלכוהול (סוג של שמחה מאולצת  או מלאכותית?) שהוא מועיל לעיכול המוסיקלי של התפריט הלילי המגוון של הפסטיבל, ותורם לאווירה הקסומה של לילה לבן בחיקו של הג'אז. שינה משלימים לפני ו/או אחרי, כי במשך כל הלילה חבל להפסיד צליל.
 
בשנים עברו עלתה נימה של זלזול בפסטיבל מצד מבקרי מוסיקה ואנשי הברנז'ה הג'אזיסטית בארץ (במילים אחרות: רמת השרון), בטענה שמדובר בהפנינג לתיירים במקרה הטוב. אני לא בטוחה שזה אי פעם היה לגמרי נכון, וזה גם לא מי יודע מה העסיק אותי: טקס זה טקס, והעיתוי של סגירת החופש מזמין לב פתוח של אילת, ים ומוסיקה. בשנתיים האחרונות ההרחבה המשמעותית של כיתות האמן והסדנאות הלימודיות המלוות את לילות המופעים הרצופים מגבירה את נוכחותם של אנשי החינוך המוסיקלי בעלי נטייה ג'אזיסטית, יחד עם תלמידיהם הצעירים, ומעניקה תחושה של התכנסות חבורת סוד שברוב ימות השנה נפגשת במקומות אחרים בארץ (את רמת השרון כבר הזכרנו?) ובפורומים קטנים יותר. האווירה רוגשת, ואותי מרגש במיוחד לראות את הדור הצעיר מיישם הלכה למעשה את הפתגם הנודע "והיו עיניך רואות את מוריך", מתוך מודעות שהדרך הנכונה ביותר ללמוד ג'אז היא להקיף את עצמך באמנים חיים מהדרגה הראשונה, להקשיב ולהסתכל. וכמה נהדר שהם יכולים לעשות זאת בשיתוף עם מוריהם האמנים המבוססים, שגם הם יושבים לשם שינוי בקהל, מקשיבים, מסתכלים ולומדים גם הם.
 
עוד טענה שעולה כל פעם בגנות הפסטיבל היא בדבר מחיר המופעים. גם כאן העולם פתוח לצעירים – ומי שטרם מלאו לו 21 יכול להצטייד בכרטיס יומי או שבועי בעלות מצחיקה. ההשתתפות המלאה בסדנאות דורשת מימון הרבה יותר רציני, וכאן העולם שייך ופתוח לברנז'ה בעיקר (אם שוב חשבתם "רמת השרון" זה כבר אתם אמרתם ולא אני). אבל רבי נחמן טוען שאין דבר העומד בפני הרצון, ואכן מי שרוצה באמת יכול למצוא לו את הדרך הזולה ליהנות מהעושר הצלילי. הג'אם סשן (במת האלתור) הלילי פתוח לקהל הרחב בלי שום תשלום, ושם ניתן לשמוע את רוב אמני הפסטיבל מהארץ ומחו"ל בתשלום סמלי של ויתור על שעות שינה; ויתור שמצדו חוסך עלויות של מלון או אכסניה.
 
אני, צעירה ברוחי שכבר עשור אינה זכאית למחיר המציאה של הצעירים, מרשה לעצמי לרכוש כרטיס רק למופע בודד אחד, ובוחרת אותו בכל שנה בקפידה. השנה נתקלתי במקרה בתלמיד לשעבר שלימדתי לפני כשש שנים, וזכיתי למתנה לא צפויה (ברוח השיתוף בין מורים לתלמידים) של זוג כרטיסים למופע נוסף. את השאר שמעתי בג'אם. וכאן המלצה למתכננים: בלילה הראשון של הפסטיבל העסק עוד טרי, ולהקות שטרם הופיעו צמאות לבמה. כך שזכיתי לשמוע בג'אם לפחות נציג אחד מכל הרכב כמעט מתוך כלל אמני הפסטיבל. דיל לא רע תמורת כרטיס בודד בתשלום.
 
הבחירה האישית שלי השנה הובילה אותי להכיר שלישייה חדשה ורעננה שבהחלט שווה לשמוע עליה – אם לא לשמוע אותה. מוביל ההרכב הוא הגיטריסט/זמר האפריקני ליונל לואקיי. לצידו מתופף הונגרי וקונטרבסיסט חצי איטלקי. בתור ההרכב היחיד ששילמתי עליו כסף, רבצה עליהם אחריות גדולה, ולשמחתי לא התאכזבתי בכלל. לואקיי שייך לזן נדיר של גיטריסטים המוכיחים שהכלי ה"פשוט" הזה מכיל עולם ומלואו – אך מוכיח זאת בצנעה, באיפוק, בשליטה, ובלי שמץ של מאמץ מוחצן או show. במהלך הנגינה הוא שומר על יציבה איתנה, נוכחות חזקה ותזוזה מינימלית של הגוף. הוא מלווה את עצמו בשירה ובקולות. כן, לא התבלבלתי: לפעמים הגיטרה היא העיקר והשירה היא הליווי.
 
עוד הוא מפתיע במניפולציה יצירתית של הכלי, שדרכה הוא מתחבר לשורשיו האפריקניים, בשיטות אקוסטיות של הפקת צליל ומתוך התעלמות כמעט מוחלטת מהחשמל הזורם בכלי. במכלול, לואקיי מספק בעצמו מעין one man show שאליו נלווים התופים והקונטרבס בצנעה כמו תיבול טוב של בשר משובח. השלישייה מתפקדת בקשב הדדי מלא ומנגנת כמו בשיחת רעים נוקבת וחיה שבסיסו בשפה המסורתית של הג'אז וקוקודו בעושר האתני שמרחיב את אפשרויות הביטוי.
 
שלישיית לואקיי הזכירה לי במשהו את שלישיית אבישי כהן (קונטרבס), ומעידה אולי על טעמו האישי של המנהל האמנותי הטרי החדש של הפסטיבל הלוא הוא אותו כהן-קונטרבס. בפסטיבל כמכלול לא השתנה הרבה, וכל אחד יפרש אם זהו בשבחו או בגנותו של המנהל הנכנס או של המנהל היוצא (דני גוטפריד). התוכנית ממשיכה להיות מגוונת, לכלול הרכבים שהקשר בינם לבין הג'אז מקרי עד אפסי, לנסות לפנות לקהלים שונים ולרצות איכשהו את כולם. באתי עם לב פתוח ויצאתי עם לב מלא. לא הכול משובח. לא הכול אפילו ראוי. אבל תפריט המאפשר הנאה, חשיפה, היפתחות, וגם סתם כיף – יש. אז למה להתלונן?
 

טוב עכשיו

משהו מהאופי הישראלי הסטריאוטיפי ניתן לתמצות בביטוי הנפוץ עד מיאוס "יהיה טוב". ואני פתאום חושבת על זה שמי שמסוגל להאמין באמת בטוב העתידי ראוי לו להיות מסוגל לראות את הטוב העכשווי. חשיבה חיובית מתחילה בעכשיו

 
רוב האנשים ששואלים "מה המצב?" או "מה העניינים?" לא באמת מצפים לשמוע תשובה מפורטת ואמיתית. הנימוס הטוב – שאין לזלזל בו כלל וכלל – ביסס את ההתעניינות הכללית בשלום הזולת כפתיח לשיחת ארעי, כמו גם לשיחת רעים מעמיקה: פתיח שלא אמורים להעמיק בו, כי אם לחלוף על פניו. מה לעשות שאני, שמאמינה בנימוסים אף יותר מהישראלי הממוצע, סובלת לעיתים מנטייה כפייתית לכנות ולפתיחות, ואינני מסוגלת לענות לשאלה החולפת בתגובה סתמית וקצרה.
 
לומר "הכול טוב", כאשר כמעט שום דבר לא באמת טוב כרגע? להשיב ברוח אמונית "ברוך השם" בליווי אנחה יהודית סגופה? לזרוק איזה "בסדר" סתמי ולהמשיך הלאה? בסקירת ביטויים קצרים הנפוצים כתגובה לא מעיקה לשאלה "מה העניינים", "מה המצב", "מה שלומך" או "מה נשמע" מצאתי את דרכי לאחת מאבני היסוד של הישראליות: הצמד האופטימי "יהיה טוב" – צמד המתחמק מכל אחריות להווה, ונוטע אותי בשדות האמונה הערטילאית בעתיד מעורפל ולא לגמרי ממשי שבו אולי פתאום הכול יסתדר.
 
ידיד טוב פעם תרגם לי את הביטוי "יהיה טוב" לשאלה-תשובה כדלקמן: "מה המצב?" "המצב אמין". למה "אמין"? כי העונה מאמין בטוב העתידי. המצב התודעתי של אמונה הוא לא בדיוק ידיעה, לא בדיוק תחושה, אלא משהו חמקמק יותר אך מוצק. ואם אני באמת מאמין שיהיה טוב, אז למה לחכות? למה שהטוב הזה לא יתחיל כבר מעכשיו. גם אם אני בעיצומה של תקופה "לא טובה", אם אכן ברור לי שהמצב השלילי או הקשה הוא רק זמני, אז הנה כבר סיבה אחת טובה לשמוח: מתישהו גם זה יעבור.
 
ואם הטוב הוא פרי מצב אמוני, למה לא להרחיב את התודעה הזאת עוד צעד אחד, ומתוך אמונה להצהיר שכבר עכשיו טוב. אבל באמת. הרי אם אני מסוגל להאמין בטוב עתידי, מן הסתם אני גם מסוגל לקלף כמה שכבות מההווה ולגלות שהטוב כבר כאן.
 
מתוך ניסיון, כתרגיל תודעתי שמתחיל במאמץ מכוון, כאשר אני מכריחה את עצמי למצוא את הטוב בעכשיו, פתאום הטוב הזה מתחיל לצוץ יותר ויותר ובפחות ופחות מאמץ.
 
בפרשת השבוע שעבר כתוב "ראה נתתי לפניכם היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע" (דברים ל', ט"ו): הדגש בשתי מילים "ראה" ו"היום". מבחינה קיומית הטוב בנמצא. הוא בחיים. הבחירה שלנו היא לראות את הטוב. ואפשר כבר היום.

יוצאת מהכיתה: מיומנה של מורה שחוקה אך מרוצה

בשבוע שעבר ליוויתי בחור יקר להתייצבות בבסיס גיוס של צה"ל. כ'אמא' בת 31 לחייל טרי בן 22, עמדתי בין שאר האימהות האמיתיות ובכיתי מהתרגשות. מדובר בבחור צעיר שהיה תלמיד שלי במשך ארבע שנים,  ובמהלך ארבע השנים שלאחר מכן דחה גיוס לטובת מכינות וישיבות מתחלפות. בפלאפון שלו אני עדיין רשומה תחת הכותרת 'המורה אמירה', ובשם הזה פנה אלי כאשר ביקש לשוחח איתי כמה שבועות לפני הגיוס המיועד. כשנפגשנו שאלתי אותו למה הוא עדיין מתעקש להקדים לשמי את התואר 'המורה'. בטיפשותי, ראיתי בזה תוספת ילדותית שסירבה להכיר בעובדה שמאז סיום לימודיו אין אנו מורה ותלמיד, אלא ידידים, חברים באותה סצנה חברתית או שותפים בעשייה מוסיקלית משותפת. ההתעקשות שלו לקבע את מעמדי כ'מורה' נראתה לי פגיעה מסוימת באינטראקציה בינינו כשני אנשים בוגרים.
 
פעם – אפילו במדינת ישראל, ובה במיוחד – היה זה כבוד גדול להיות 'מורה' . באידיאליים הציוניים של ראשית צמיחת המדינה אנשי החינוך עמדו בחזית. אז עוד האמינו באידיאלים, וחינוך היה אידיאל. היתה הכרה בכך שמורה טוב יוצר השפעה רחבה, וכאשר מאמציו של המורה נשאו פירות אפילו זכרו להוקיר לו תודה על מאמציו.
 
היום, למרות המאבק על מעמד המורה ואולי בגללו, קשה להתגאות במקצוע. לרוב, החינוך – או שמא יש לומר 'ההוראה' – נתפס כמקצוע ולא כייעוד. ככזה הוא נטול כל הילה של כבוד, עושר, אושר ומשמעות. כבר מילדות ידעתי שאני רוצה להיות מורה, ואף פעם לא התביישתי בכך. הבחירה שלי נבעה מרצון ומאמונה, אם לא מאידיאל, ורק השחיקה של שנים בשטח היא שגרמה לי להתחיל להרגיש את הבושה הטבעית העוטפת את תשובותיי לשאלה השכיחה "ואת, מה את עושה?"
 
'מורה ואם בישראל' הפך בחברה הישראלית העכשווית לקלישאה זולה הנאמרת לרוב בנימה צינית. אבל במפגש מחדש עם תלמיד מפעם למדתי להבין ולהעריך מחדש את הביטוי המתאר במדויק את מפעל חיי הקצרים. כששאלתי את הבוגר בן ה-22 מדוע עוד מתעקש לכנות אותי 'המורה' תשובתו עוררה בי מחשבה מעמיקה: "את צריכה להבין", הוא אמר, "בחיים שלי, אף אחד כמעט לא לימד אותי כלום. כלום! את מבינה? את… ממך למדתי". פתאום הבנתי כמה כבוד, כמה עומק, כמה משמעות וכמה יופי יש בכך שאני בשבילו לא 'אמירה' אלא 'המורה אמירה', דווקא עכשיו, ארבע שנים אחרי שהפסיק להיות רשום ביומן המורה.
 
בשנת הלימודים הקרובה אני לוקחת פסק זמן מההוראה בכיתה, לטובת ניהול פרויקטים חינוכיים ומוסיקליים ייחודיים. דווקא עכשיו, כאשר אני עומדת ליד דלת הכיתה ופונה החוצה, אני שוב גאה לשאת בתואר 'המורה'. אני שוב נוכחת לדעת כמה אמת הענקתי לתלמידיי בכך שהבאתי את עצמי בצורה הכנה ביותר והאמיתית ביותר לתוך הכיתה. ומתחזקת בביטחון שהם שישבו מולי ראו זאת, העריכו זאת והפנימו. בהענקה כזאת נשארים אצלם חלקים קטנים ממני, והם נושאים אותם איתם הלאה לכל החיים.
 
עוד קלישאה נפוצה היא הביטוי 'מורה טוב – מורה לחיים'. לרוב חושבים שהכוונה היא שמורה טוב באמת מלמד את תלמידיו על החיים, את החיים, ולא רק את המקצוע הנלמד. כיום אני מבינה שיש כאן כוונה נוספת, משמעותית ונכונה: מורה טוב יישאר תמיד מורה בעיני תלמידיו. אם תרצו, מורה טוב יישאר רשום בפלאפון של תלמידיו תחת הכותרת 'המורה' לכל החיים.  ואין כבוד גדול מזה.
 
חייל חביב! אני מצדיעה לך בגב זקוף, בראש מורם ובלב מלא. ואם בקלישאות עסקנו, אין משפט נכון לגביך יותר מהמשפט 'מכל תלמידיי השכלתי'. תודה.