ארכיון חודשי: יולי 2009

פנטזיה לשבת חזון

שלושה פרקי חורבן מספרי הנביאים נקראים בשבתות שלפני תשעה באב: שניים מירמיהו והשלישי מישעיהו. ירמיהו שומע את דבר ה' ומעביר את הנבואה בדיבור, ואילו ישעיהו זוכה לחזון, כלומר למראה. האוזניים והפה – השמיעה והדיבור – מקדימות את רגע השיא של הנבואה – רגע שמתקיים דרך חוש הראייה, דרך העיניים.
 
מעניין שבחזונו זה של ישעיהו המסר קשור למדיום: הוא מרבה לדבר בו על הראייה. פעמים רבות אנו מתייחסים לראייה כאל חוש שטחי. והנה בחזונו זו של ישעיהו (ישעיה פרק א) עם ישראל אכן מואשם בקיום מצוות שטחי וחסר משמעות שמשתווה בלשון ימינו לעשייה 'למראית עין' בלבד  – כלומר עשייה חיצונית רדודה (פסוק י"א). אלוהים מואס בפולחן מסוג זה וקורא לעם "הסירו רוע מעלילכם מנגד עיני" (פסוק ט"ו). עוד מואשמים בני ישראל בכך שהעלימו עין מאחיהם הסובלים, וכי הצרו עינם בכך שלא טרחו להסתכל מעבר לעצמם, ומה שכן ראו פירשו באופן צר ושלילי. אלוהים מאשים את עמו בשכחת האל במונחים של אטימות שבאה לידי ביטוי בעיוורון: "ישראל לא ידע עמי לא התבונן" (פסוק ג). כעונש, אלוהים מבטיח שגם כאשר יבוא העם "לראות את פני(ו)" (פסוק י"ב) בתפילה ובפולחן, הוא יבחר להעלים עין (פסוק ט"ו) מעצם הפנייה אליו ומהצרות הפוקדות את עמו וייתן לאויבים לעשות בנו כרצונם.
 
את המסרים הללו מעביר ישעיהו בחזון: נבואה המגיעה דרך העיניים. בכך הוא מפגין את כוחו האמיתי של חוש הראייה. אומרים שהעיניים הן מראָה לנפש. ואכן, באינטראקציה חברתית כנה, ההסתכלות לתוך עיניו של העומד מולך מלמדת הרבה, ויש בה כוח לייצור אינטימיות עמוקה. מהבחינה הזאת, העין היא האיבר הכי פחות חיצוני שיש לאדם. גם בהקשר הנבואי, ברגע השיא ההיסטורי של עם ישראל – במעמד הר סיני – מודגשת עוצמת ההתגלות בכך שהנוכחים זכו לראות את הקולות.
 
הרב יהושע אנגלמן דרש על הפסוק שנאמר על נוח, "ונוח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו, ח), שהכוונה היא שנוח מצא חנייה בעיניו של האלוהים. למצוא חן הוא למצוא חנייה, כלומר למצוא מקום לעצמך. כך הוא גם כאשר מסתכלים בעיניו המטאפוריות של אלוהים. בשנים שלפני החורבן עם ישאל הפנה את מבטו הצידה, הפסיק להישיר מבט לתוך עיני האלוהים, וכתוצאה מכך איבד את מקום החנייה המסומן המיוחד המוכן לו שם.
 
מי ייתן ונלמד מחדש להעז להישיר מבט לאלוהים, להסתכל לו עמוק בעיניים, ולראות עין בעין איתו את יפי הבריאה. אולי אז נזכה לשוב ולחנות שם בנחלת האל, ואז נזכה לבנין שלם.
 
 

מתוך השחור שבעיניים

הכרתי פעם בסיסט נחמד (אוהד שרוף של אביתר בנאי) שתמיד היה עונה לטלפון בהיפוך. אם התקשרתי בלילה היה עונה "בוקר טוב". ואילו כאשר התקשרתי בבוקר היה עונה "לילה אור". כך נכנס לי לחיים ביטוי שהפך בשבילי לתיאור חשוב ומדויק של מציאות נפשית אוקסימורנית מוכרת: "לילה אור".
 
כאשר יצא הדיסק החדש של אביתר בנאי תחת הכותרת "לילה כיום יאיר" היה עלי לנחש שהדיסק הזה בשבילי. ההסתייגות הטבעית שלי מן ההיסחפות העיוורת אחרי כוכבים גדולים בכלל, ו"מחדשי" המוסיקה ה"יהודית" בפרט, ונושאי השם 'בנאי' בפרט שבפרט, מנעו ממני להיכנע לסקרנות. נמנעתי מלרכוש את הדיסק עד שבמהלך יממה אחת טעונה במיוחד שני בסיסטים חביבים עלי במיוחד – שאינם מכירים זה את זה – ציטטו לי מתוך תמליליו של "החדש של אביתר" מילות עידוד, תמיכה, וחיזוק. כבר מזמן אני יודעת שאלוהים הוא זה שמדבר אלי לפעמים גם דרך קולותיהם של חברים ומכרים. ואלוהים שלי מדבר לרוב בקול בס. כך שיומיים אחרי, הדיסק כבר נמצא ברשותי, ורוב שיריו כבר נטחנו ונספגו.
 
הכוח המרפא שבטקסטים של בנאי נובע מן הכנות והישירות שאפיינו אותו כיוצר מאז ומתמיד. בדיסק הנוכחי בולט הכוח המניע של האמונה, שזורעת תקווה אינסופית גם בתוך הכאב הגדול ביותר, שנאמר: "כאב הוא הזדמנות להירפא". נקודת המוצא של בנאי היא שיש כאב. והרבה: "מגנט מושך למטה". וה"קרב" הוא אינסופי. אבל נקודת האור היא ש"לפחות יש פה קרב" – קרב "בין הבור למים", ו"לפחות יש מים" כי "פעם היה רק בור". וזה בדיוק אותו אוקסימורון נפלא של "לילה אור": המציאות היא של לילה – של חושך, אך חושך שיש בו נקודות של אור. והאור הזה הבוקע דווקא מן החשכה יש בו עוצמה יתרה.
 
לצד מילות שיר הנושא מופיע ציטוט ממדרש תנחומא: "אמר רבי חנינא, אמר הקדוש ברוך הוא, העיניים שיש בך, יש בתוכן לבן ושחור ואין אתה רואה מתוך הלבן, אלא מתוך השחור…". משמע שהאור האמיתי הוא זה שבוקע מן החושך, ולא האור הלבן המוחלט של היום.
 
במהלך הדיסק מנהל בנאי דיאלוג עשיר עם האלוהים. הוא אינו מהסס להתמודד עם מציאויות קשות של זרות: "אני מוזר לכולם / וזר לעצמי", ושל ייאוש: "בלי מקום בעולם… אנ'לא יודע לאן אני ממשיך מכאן". אך מתמודד עם התחושות הקשות בראייה אמונית הקובעת כי השבר הוא גורם מצמיח:  "אולי צריך להיגמר / כדי מחר להתחיל במקום אחר", "פשוט מוכרח ללכת… לא להביט לאחור". ואף מסביר במפורש ש"זה כמו לקפוץ מצוק / ולהתחיל לעוף / מכוח האמונה".
 
בנאי מסתכל לתהום בעיניים, לא מפחד לקפוץ פנימה, ומגלה הודות לכך כוחות פנימיים עצומים. בכך הוא מעודד גם אותנו "לקחת נשימה גדולה לרוץ / וליפול אל זרועותיו המושטות / של אב הרחמן". העלייה המוסיקלית המעטרת את המילים של הנפילה מדגישה וממחישה לאן באמת נגיע אם רק נעז להרפות, לקפוץ מהצוק, וליפול לידיו המחבקות של האלוהים.
 
ההתמודדות האמיצה של בנאי מתאפיינת בפשטות מופלאה במשפטים מדויקים כמו "אסור לך לחשוב / כשאת כל כך עייפה", או "בבוקר אתלבש ואתחדש". זוהי התמודדות שמודעת לחשיבות ולקושי שיכול להיות לנו לפעמים לבצע פעולות פשוטות כמו "לשרוך ת'נעליים / לכפתר את חולצת הכפתורים הלבנה / להציע לך כוס מים".
 
הלילה – כמצב נפשי ותודעתי של מאבק פנימי – הוא נקודת המוצא של הדיסק. האור הוא המוצא אליו הדיסק שואף, ברצון עז לשרוד אפילו רק "עד מחר",  ואם אפשר גם לדעת "שלמסע הזה / יהיה סוף טוב / שכל מה שאני עובר בדרך / יהפוך חולשה / לעוצמה גדולה" – ידיעה שמאפשרת ללילה להאיר כיום. המים והשיר הם כלי התמודדות שמאפשרים את ההיפוך הזה, ועוזרים לעבור את הלילה בשלום. ביחד, נוצרת נוסחה אמינה של חייו של אמן מאמין שיש בו כדי להאיר דרך לכולנו.
 
תודה אביתר.
 
ותודה לחבריי הבסיסטים  על השיעור המעשיר, על האמון ועל האמונה.

משחקים במסירות על גבעה שוממה בחצי הלילה

יש דברים שחייבים לעשות אותם. גם אם לעולם לא נצליח להסביר למה. לעיתים קרובות הדברים החשובים והבלתי מוסברים האלה קורים בין עשר בלילה לשש בבוקר, וכרוכים בנהיגה ארוכה על כביש צר ומפותל, ברכב מזדקן עמוס בכלי נגינה, בציוד הגברה ובחבורה נפלאה של אנשים שהם מעל לזמן ומעבר למקום.
 
כך, לאחר שעתיים נסיעה בהתארגנות בהתראה של רגע, מצאתי את עצמי כצופה היחידה, כמעט, בהופעה מאולתרת בבית קפה על גבעה שוממה באמצע שום מקום בחצי הלילה. בית הקפה פרח בר, רותם, בקעת הירדן.
 
מה שקרה בשלוש וחצי השעות הבאות אינו ניתן לתיאור במילים. שתי גיטרות, סקסופון סופרן וגיטרה בס שוחחו ביניהם – לעיתים בהסכמה ולעיתים במריבה. לרגע, הצוותא מסנכרן נשימות משותפות של שקט עצום שנוצר לא בתיאום מראש, אך מתוזמן בדיוק מופלא מתוך ההתרחשות עצמה. ברגע אחר שניים מהכלים כמעט הולכים מכות, בעוד השניים הנוספים מנסים בכוח להפריד ולהרגיע. הפוגה קצרה, והנגנים מחליפים ביניהם כלים, ושוב פוצחים בשיח ערני ונוקב.
 
עקבתי בדריכות אחרי כל התפתלות בהתרחשות שהתרקמה אל מול עיני. מהמקום שישבתי בו אל מול הנגנים ובקרבתם השתתפתי פה ושם במבט, במחיאת כף, בלחישה, או באיזו צרחה היסטרית כשזה דווקא התבקש. לעיתים חשתי חלק מן ההתרחשות, ולעיתים הייתי צופה מהצד.
 
ישבתי מוקסמת, ונזכרתי בתיאורים הקלאסיים של מוסיקה קאמרית כרב-שיח אנושי מתורבת שבו הצלילים המוסיקליים מחליפים את המילים, והמרקמים המתחלפים ממחיזים את האינטראקציה החברתית. נזכרתי גם בתיאורם של הרצל שמואלי ומיכל זמורה-כהן (בספרם "המוסיקה: שליחות ובשורה") את תפקודו של המאזין כחלק אינטגרלי מן העשייה המוסיקלית: את תיאור אקט הביצוע המוסיקלי כזריקתו של כדור אל החלל – זריקה שתהיה משמעותית יותר ושלמה יותר רק כאשר יעמוד ממול זוג ידיים מאומנות המסוגלות לתפוס את הכדור הנשלח.
 
כשהורדתי את הנגנים בתחנת האוטובוס מעט אחרי הזריחה היה קשה לנו להיפרד. משהו שעבר בינינו בלילה ההזוי הזה אינו ניתן לשחזור, אינו ניתן לתיאור, ויישאר כנראה תלוי ועומד באוויר שבינינו לנצח. הם – הנגנים – חוו משהו שאני כמאזינה לעולם לא אדע. ואני, שמחה, מאושרת ומועשרת מהידיעה שנזרק לעברי כדור חי של אש בוערת. ואני, בלי להסס, הושטתי את שתי ידיי ותפסתי.
 
שמעתי את המוסיקולוגית מיכל זמורה-כהן מדברת פעם על כוחן של הופעות מוסיקליות מסוימות לשנות (פשוטו כמשמעו) את האדם. יצאתי מהבית בתשע ורבע במוצאי יום חמישי. חזרתי ביום שישי בשש וחצי בבוקר. אבל חזרתי אדם אחר.
 
*
 
הנה הפעם הבאה – השנייה בתולדותיו – שבה אפשר יהיה לשמוע אותם.
"הכול ביחד": הדס יותם, גיטרה. נבו קסטיאל,  גיטרה. חובב לנדוי, סקסופון-סופרן וְנָאי. ישראל סופר, גיטרה בס. יום שלישי, ט"ו בתמוז תשס"ט (7.7.09), 21:00, מסעדת סמנה (כשר), המלך ג'ורג' 16 (ליד בנק הפועלים), ירושלים. הכניסה חופשית, מותנית בהזמנת אוכל/שתייה ב-20 שקל ומעלה.