ארכיון חודשי: אפריל 2009

ממעמקים קראתיך: בסיסטים למען השלום

Deep Tones For Peace

במאה ה-17 התחיל קו הבס למלא תפקיד בעל חשיבות עליונה במוסיקה. קראתי פעם תיאור הולם בספר ציטוטים מפורסמים על המוסיקה מתקופות שונות:
 
"עתה הוטל על הבס לספק בסיס למנגינה האחת שחלפה מעליו. הוטל עליו לשמש מעין מעצור בעל משקל, העשוי לרסן את המציאות הפרועה, לווסת את ערכי החיים, את האמת, את היופי ואת האושר, שדומה היה כי הם נמלטים לכל עבר… הבס, כפי שמרמז כינויו, הוא בראש ובראשונה גורם מבסס, מסדיר ומאחד.  נוסף לכך מעורר הוא בנו בתוקף את הקול הנמוך ביותר, אסוציאציות שיש בהן משום עומק מכל הבחינות של המושג, ובכלל זה כובד ומשקל…"
 
להיות בסיסט זה עסק רציני שאין לזלזל בו. יש אומרים שבסיסט טוב הוא כזה שלא שומעים אותו עד שהוא מפסיק לנגן. אמרה זו היא הוכחה לחיוניותו של הבס כתשתית הכרחית לכל ההרכב. היא מעידה גם על הנטייה של מאזינים לעיתים להתעלם מקו הבס, ולעיתים אף לזלזל בנוכחותו.
 
אני נולדתי עם רגישות טבעית לבסים. כך בראו אותי. וגם כשהכלים הגבוהים הם העיקר, האוזניים שלי ממשיכות לעקוב בדריכות אחרי המתרחש דווקא בנמוכים. זה כנראה סוג של אישיות, או סוג של נשמה. ואולי זה איזה צורך פנימי עז ל"גורם מבסס, מסדיר ומאחד" שקורא לי "לרסן את המציאות הפנימית הפרועה, לווסת את ערכי החיים, את האמת, את היופי ואת האושר שדומה כי הם נמלטים (אצלי) לכל עבר".
 
הצורך הזה הוא לא רק שלי.
הוא מהותי לעולם.
כך מאמינים גם קבוצת Deep Tones For Peace: התארגנות בינלאומית של קונטרבסיסטים אשר מארגנים מופע משותף להזרמת צלילי עומק ומדיטציה מוסיקלית כפעילות מעודדת הרמוניה ושלום.
 
היום בתשע וחצי בערב 'צוללת', וביום ראשון בערב  ב'מעבדה', בסיסטים למען השלום מגיעים לירושלים לנסות "לשמש מעין מעצור.. לרסן את המציאות הפרועה" שלנו כאן במזרח התיכון. תפתחו את האוזניים ואת הלב לצלילים הנמוכים, ואולי גם אתם תרגישו את השינוי.
 
 

קדושת השבת בחול המועד

'היום השביעי': הרכב ירושלמי צעיר ורענן מגיש 'מופע שבת' ומביא את קדושת השבת במקוריות מוסיקלית בביצועים מרתקים

עיסוקם האינטנסיבי של יוצרי המוסיקה הפופולרית בחזרה למקורות היהודיים מוכיח כי לא רק הדתיים רוצים לשמור על חיבור למקורות. למען האמת, בדרך כלל דווקא הפקות חילוניות ו/או מעורבות, ולא אלו הנוצרות ומתקיימות על טהרת 'מגזר' כזה או אחר, הן המשובחות יותר – שופעות יותר מקוריות, וקרובות הרבה יותר למהות של דברי המשורר הקדום "אלוהים, שיר חדש אשירה לך". ועוד דבר: לרוב ההפקות המשובחות יותר תהיינה ההפקות העצמאיות, השוליות והיותר אנונימיות, אלו שאינן מקושטות בשמות שנגמרים ב"בנאי" וכיוצא באלו. לקחתי צ'אנס על הרכב כזה, וזכיתי לטעום את טעמה של השבת ככה סתם ביום חול. לא לגמרי חול – כי היה חול המועד – אבל עדיין.

שלישייה של מוסיקאים ירושלמיים צעירים, ביחד עם שחקן מנחה, קוראים לעצמם 'היום השביעי', ומגישים, בהתאם, את 'מופע שבת' – מופע הבנוי מפיוטי שבת של מגוון עדות בשילוב קטעי קישור תיאטרליים. הרוח הרעננה השורה על חברי ההרכב והמנשבת ביניהם מעלה ניצוצות של קדושה. נגינה ושירה וירטואוזיות, שימוש מקורי ובלתי שגרתי בכלי הנגינה ובקול, כריזמה אישית של כל אחד מחברי ההרכב ואינטראקציה חיה ביניהם – כל אלו, בשילוב נכון, יוצרים אנרגיה יש מאין וממלאים את כל חלל החדר באורה של שבת.

גדעון ברטלר, גיטריסט וירטואוז, שאחראי גם על רוב העיבודים של הקבוצה, הוביל בצנעה, בשפת גוף שקטה אך אינטנסיבית, את ההתרחשויות המוסיקליות. מורן צ'סטר על צ'לו ודן יעקבי בכינור ובשירה, ביחד עם השחקן-מנחה אליאן ולג'י, עקבו בדריכות, ובין הארבעה התנוצצו מבטים חינניים מלאים בחדוות היצירה המשותפת.

האינטראקציה בין השלישייה המוסיקלית הזכירה לי את דו המשמעות הקיימת באנגלית על המילה 'playing', שפירושה גם לנגן וגם לשחק. חברי השלישייה אכן שיחקו – במשחק מתוחכם ומפותל, בריכוז מלא ובחן. העיבודים המשובחים נוגעים בשפות מוסיקליות שונות ומחליקים בעדינות משפה לשפה – מצלילי דרון קצביים של שירת ימי הביניים, דרך פוּגָליוּת בארוקית, המשך בנגיעות טנגו נוסח פיאצולה ועד לסיום ג'אזיסטי משהו שמיקם בהומור את דמותו של בר יוחאי (בניגון נוסח אלג'יריה) כמו באיזו סמטה חשוכה של ניו אורלינס. ולאורך כל המסע המופלא הזה ניכרת חופשיותם של הנגנים: איזו נינוחות שהם מרגישים עם כליהם ועם קולותיהם, שמתבטאת בחשיבה מקורית מתמדת על דרכי נגינה חדשניות ויצירתיות.

התוכנית כללה ניגונים ממבחר עדות, ויש במבחר זה כדי להעשיר וללמד את הקהל אוצרות שכוחים או נידחים. העיבודים האמנותיים אינם מתכחשים למקורותיהם השונים של הניגונים, אלא מתחקים אחריהם ומנסים לחדד האותנטיות האתנית של כל עדה. בשירה מדויקת ומדוקדקת מקפיד דן יעקבי על המבטא האופייני של כל עדה, ומגיש בחיוך כובש כל ניגון כעולם ומלואו. והכלים המלווים נענים במענה לשון הולם לכל דיוק.

כך למשל גיליתי להפתעתי כיצד ניתן להפיק מצ'לו צלילים דומים להפליא לאלו של תוף הטאבלה ההודי – צלילים שליוו את הניגון 'יגדל' בלחן של קהילת קוצ'ין. השלישייה הקאמרית הפכה בניגון זה להרכב הודי בחיקוי צלילי הכלים האתניים, ובהתמסרות מוחלטת לאיטיות ההתפתחותית ולעומק הרוחני המאפיינים מוסיקה זו. ברגע אחר, לליווי 'יודוך רעיוניי' נוסח מרוקו, מתלכדים הגיטרה והצ'לו לפלמנקו ספרדי עשיר הכולל נקישות מסוגננות על תיבות התהודה יחד עם פריטות ומשיכות בקשת.

רגע לפני צאת השבת של המופע נוטשים הנגנים את כליהם ושרים ללא כל ליווי אך בלכידות לוהטת ובפשטות: "וזכֵּנו לקבל שבתות מתוך רוב שמחה". הפיוט הזה מחזיר אותי מיד לסעודה שלישית בשבתות אולפנה. אבל מה אומר לכם? האור שקרן משילובם של גבר אחד חשוף ראש, שני גברים עם כיפה ואישה, עוקף בהרבה את זה שנוצר משירה שבלונית חצי-מאולצת של כמאה אולפניסטיות מורגלות – לפחות ביחס לזיכרון שנותר לי מאז.

עם צאת השבת, עת אנו נקראים לקבל בברכה את ששת ימי המעשה, צוללים הגיטרה, הצ'לו והכינור למעין פוגה מורכבת על ניגון חסידות בוסטון ל'המבדיל', כמיטב המסורת המוסיקה הקאמרית, המשקפת היטב את סבך חיי המעשה עם תום המנוחה. העיבוד המתוחכם ורב הפנים מערבב, לא מבדיל, בין קודש לחול – במגוון סגנונות מוסיקליים ובאנינות טעם מופלאה.

'מופע שבת' נגע בנשמה היתרה שבתוכי בגלל המצוינות המוסיקלית האותנטית שכוללת את החן, הנועם והרצון של הנגנים לא פחות מהיכולת הטכנית שלהם: פניהם היו כפני השבת מרגע תחילת המופע ועד לסיומו. ואת התחושה הנפלאה של "נועם השבת" שהם הצליחו לייצר באולם הקטן אני מקווה למשוך איתי הלאה, "לבלתי יהיה סגור ממני ששת ימים".

מומלץ ל'מבינים' ול'לא מבינים' כאחד.

תנועת השמש כאקורד סיום

                                              פסיחוזה: על הגלגול החדש שמתחיל היום

השמש שבה היום למקום שממנו יצאה לראשית דרכה, אבל היא שבה לשם אחרת, וגם ה"שם" הזה הוא אחר. ובדרך חזרה לצליל היסודי של העולם, מותר לנו, לקהל של הקונצרט הקוסמי, להשתעל בין פרק לפרק, לפני ההשלמה והפתרון והפרק הבא

 

                                        מאמר פסח לאנרג'י מעריב ניו אייג'

להתפלל, לאהוב (ולצערי לא לאכול)

פעמיים בחיי זכיתי לטייל באיטליה. בשתי הפעמיים עשיתי את זה צמודה לבחיר ליבי, כאשר הנסיעה נועדה לשיקום והתחדשות מתוך משבר. משהו עמוק בתוכי מחובר למדינה שהיתה בירת הרנסנס. וכשמקומות הכאב שבתוכי מתעוררים, איטליה קוראת לי בלחשי חיבוק ונחמה.
 
גם הסופרת האמריקנית אליזבת גילברט הגיעה לאיטליה מתוך משבר. ומשם המשיכה להודו ואחר כך לאינדונזיה, והכול בתיעוד חי אך ממוקד של מסע נפשי בעקבות שחרור הקול הנשי הפנימי כמו בתפילת קבלת השבת  "קומי צאי מתוך ההפיכה / רב לך שבת בעמק הבכא". אז מסתבר שעוד אנשים חוץ ממני שומעים ונענים לקריאתה המנחמת של אדמת איטליה. מעניין מה היה קורה אילו גלברט היתה, כמוני, שומרת כשרות. האם בהיעדר אפשרות לאכול את ההיצע של ארץ הפסטות, היתה מוצאת שם כמוני את התפילה ואת האהבה. ככה, היא נאלצה לנדוד עוד להודו ולאינדונזיה כדי להשלים את השילוש של המסע הפנימי המתועד שלה.
 
אני, לעומתה, שעדיין לא ביקרתי באותן ארצות המזרח, טעמתי משהו מהן במהלך שנות לימודי המוסיקה שלי. למעשה, המורה למוסיקה הראשון שלי – שהפך לחבר, ואפילו קצת מעין גורו – היה הודי. ובהמשך המסלול זכיתי לנגן באנסמבל אינדונזי על כלי נגינה אותנטיים בהדרכת מורה שהתלמד שם והפך את אינדונזיה ללב חייו. אבל, כאמור, הנסיעה לארצות המזרח הללו מיותרת לי אל מול התפילה, האהבה והנחמה שמצויים לי באוויר האיטלקי.
 
ספרה של גלברט הפך לרב מכר פופולרי, בעיקר בקרב ציבור הנשים המודעות בארץ ובעולם. גם אני נהניתי מקריאה קלה ומהנה של המסע. אך הערך האמיתי של הספר בשבילי טמון בשני עמודים מזדמנים בערך אמצע הספר: שני קטעים שדיברו לי ישר לעניין ולליבו, כלומר לליבי. בשבילי זה היה מקרה קלאסי של השקעה בקריאה מקיפה של טקסט לאו דווקא מהשורה הראשונה, ולו רק בשביל לזכות בהארה האישית התמונה בשני רגעים קטנים חבויים בתוך המכלול.
 
לכבוד חג הפסח – שהוא חג החירות – בחרתי לשתף אתכם באחד מן הקטעים הללו, שהיה בשבילי מעין טיול דמיוני ורגעי לערי איטליה – מקור לנחמה, לתובנה ולהתעלות הרבה מעל לשגרת וטרדת היומיום. מהקריאה הראשונה ועד היום המילים הללו מהדהדות בי חזק, כמעט בלי קשר להקשר העלילתי שמתוכו נכתבו: הן הכו על המיתר הנכון אצלי בנשמה.
 
הנחיות לחירות
 
המטפורות של החיים הן הוראות של אלוהים.

טיפסת עכשיו אל הגג ומעבר לו. דבר לא חוצץ כעת בינך לבין האינסוף. זה הרגע להרפות.

היום עומד להסתיים. הגיעה העת שמשהו שהיה יפה ייהפך למשהו יפה אחר. זה הרגע להרפות.

השאיפה שלך לפתרון נחרץ היתה תפילה. שהותך כאן היא התשובה של אלוהים. הרפי והביטי איך הכוכבים זורחים – בתוכך ומחוצה לך.

בקשי חסד בכל ליבך, ואז הרפי.

בכל ליבך סלחי לו, סלחי לעצמך, והרפי ממנו.

בקשי לעצמך חירות מסבל מיותר. ואז הרפי.

הביטי איך חום היום שוקע בלילה הקריר. הרפי.

כשקארמת היחסים מסתיימת, נשארת רק האהבה. זה לא מסוכן. הרפי.

 

אחרי שהעבר יחלוף על פנייך סוף סוף, הרפי. ואז רדי למטה והתחילי את שארית חייך. מתוך אושר גדול.
 
 

(מתוך "לאכול, להתפלל לאהוב" מאת אליזבת גלברט (תרגום: יעל סלע-שפירו, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2008, עמ' 224.)
 
 
חג חירות נקי ושמח!