לבני אדם יש רתיעה פנימית מולדת מפני גבולות. גבול נתפס בשכלנו כמילה הפוכה לחופש – אותה מילת קסם נפוחה, חמקמקה ולעיתים אף ריקה, אך נוצצת וקורצת לכולנו. כולם רוצים חופש וכמעט אף אחד לא יבוא ויצהיר "אני מחפש גבולות". אנשי חינוך מרבים לפרש התנהגויות (שליליות לרוב) של חניכיהם כהצהרה בלתי מילולית של כמיהה טבעית לגבולות, ולפעמים נדמה שהם עושים זאת רק כדי להצדיק את הצורך שלהם עצמם בהעצמת סמכות הורית או מורית.
פעם אחת ניסיתי ללמד את התלמידים שלי לאלתר בסגנון בלוז. עמדנו במעגל וזרקתי מוטיב מוסיקלי קצר לחלל האוויר. ביקשתי שכל אחד בתורו יוסיף על המוטיב, כך שתיווצר המשכיות מוסיקלית רציפה במעבר בין כל חברי הקבוצה שבמעגל. בסיבוב הראשון היה חופש מוחלט. והרבה מאד שקט ומבוכה. את הסיבוב השני פתחתי במוטיב שהושר על המילה "כחול". עדיין היה לא מעט שקט, מעט מוסיקה, אך יותר משתתפים שהצליחו לפחות לתרום מילה בצליל אחד או שניים לסבב. בפעם השלישית הוספתי רקע מוסיקלי של הרמוניה וקצב בתבנית בסיסית של מהלך בלוז של 12 תיבות. הפעם לא היה אחד ששתק. ההשתתפות היתה מלאה, הזרימה חופשית, והפתיחות שופעת.
החלל הפתוח והחופש המוחלט של הסיבוב הראשון הותירו את רוב המשתתפים במבוכה. מבוכה מוסיקלית שהתממשה בשקט שדומה לדף לבן וריק של משורר 'תקוע' או בלוגר רדום. כשהכול מותר והכול אפשר, לפעמים ה'אני' שלנו נותר מבולבל, חסר החלטה וחסום, או נבלע בתוך המרחב. בשיעור האלתור בניתי את הסבבים בהדרגה מחופש מוחלט של צלילים מופשטים, דרך הגבלה מסוימת והתמקדות במילים מושרות, עד ליצירת מסגרת מוצקה ואיתנה של הרמוניה וקצב. דווקא על רקע המסגרת הצלחנו להגיע להשתתפות מלאה, הן מבחינת מספר חברי הקבוצה, הן מבחינת יצירת זרימה ופתיחות. לא מפתיע שדווקא בסיבוב השלישי המשתתפים העידו על החופשיות ויכולת הביטוי האישי הרבות ביותר.
גבולות ברורים ואפילו פשוטים ופשטניים יכולים להיות כלי נפלא לגדילה, ליצירה, לפריצה קדימה ולשבירת מחסומים. המלחין שהגביל את עצמו לסולם קבוע מראש ולמבנה מוסיקלי מוגדר, כמו המשורר המקפיד על משקל וחריזה, מכריח את עצמו לחשוב יותר. היוצרים הללו מוציאים מעצמם יותר והתוצרים היצירתיים שלהם משקפים שלמות רבה יותר. החוויה האסתטית של צריכת תוצר שכזה מרבה להביא את הצרכן לרוממות רוח. וכך, מכלול התהליך ממחיש כיצד חופש, זרימה, התעוררות רוחנית וחוויה מטפיזית של האינסוף נולדים דווקא מתוך המגבלה.
אלוהים הוא אינסוף. והחוויה הדתית כמו החוויה האסתטית יכולה להוליד תחושת חופש, זרימה, אקסטזה ועוד. אך החוויה הדתית עצמה מובנית, ולעיתים אף מגבילה. ויכוח ישן נוסח ביצה ותרנגולת מצוי במקורות חסידיים על אודות האינסוף. האינסוף הוא אינסופי. אבל ברגע שאתה מגדיר אותו או מדמיין את המקום הזה שהוא האינסוף – כבר הגבלת אותו ואזי הוא כבר איננו אינסוף. אם לאינסוף יש סף, מקום שבו נגמר הסוף ומתחיל האין-סוף, אזי הוא כבר לא אינסופי. אין אין סוף. אך הדרך היחידה של האדם לגעת באינסוף היא בהגבלה.
שבת היא דוגמה יהודית נפלאה לעיקרון האלתור בג'אז, עיקרון של הוויה על סף האינסוף. מאות ואפילו אלפי דקדוקים הלכתיים מעצבים את ההיערכות של האדם הדתי לקראת יום השבת ואת הוויית היום עצמו. מי שניסה פעם להכין לעצמו כוס תה בשבת תוך הקפדה מלאה על הלכות היום בוודאי מבין מה העניין. אבל מי שנשאר ברמה הפסוודו-רוחנית של הלכות הכנת כוס תה בשבת לא טעם את טעמו האמיתי של היום. ובעיני, גם להפך. מי שוויתר מראש על האתגר וההתעסקות עם דקדוקי ההלכה, גם הוא עלול למצוא את עצמו בתוך אשליה פסוודו-רוחנית מנופחת. חוויית השבת דומה באוזניי לאלתור מושלם: המסגרת איתנה ולעיתים אף נוקשה, אך בזכותה הנשמה ממריאה.
הגבולות והמגבלות הם לפעמים אלו המאפשרים לנו להעז ולהמריא. בזכות המגבלה דלתות חדשות, נפלאות ובלתי צפויות עשויות להיפתח בפנינו. על גבי הגבולות אנו שוחים במי האינסוף בלי להיבלע. לפעמים כשהגלים גבוהים אנו משתעשעים עם הגמשת הגבולות או טשטושן. אך חשוב לזכור ולהזכיר לעצמנו שמחיקתם כליל עלולה להביא לקריסת הגל בצלילה מסוכנת למעמקים או ייבוש סתמי על החוף.
באלתור מוסיקלי, כמו בתהליכים חינוכיים, וכמו גם בחיי הרוח. לכל שבת יש מוצאי שבת. ואולי סוד הגדילה הגבורה והגבול נמצא ביכולת השמירה על איזון נכון בין המראה לנחיתה, בלי לוותר על העליות והירידות עצמן.
כי צריך לעלות ולירד על הכלי שמנגן כדי לכון לבנות השמחה בשלמות…
(ליקוטי מוהר"ן נ"ד, ו')
סְקֶרְצוֹ מָא סֶרְיוֹזוֹ 