ארכיון חודשי: נובמבר 2008

ייסורי יצירה – גרסת המורה-למוסיקה המתוסכלת

"למדתי לדבר אצל הכאבים", כתב יהודה עמיחי. "ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד / גם את האושר העמום ואת השמחה". האם יצירת אמנות על אודות האושר מסבה פחות כאבי יצירה?
 

אומרים שכדי ליצור צריך לסבול. האם הסבל מוליד את היצירה, או שהכורח ליצור מוליד סבל? יש כאן לדעתי שאלה של ביצה ותרנגולת. בהרבה מקרים הייסורים הם שמעוררים את הצורך ליצור. כי כשכואב חייבים לצעוק. אך תהליך היצירה כרוך בסוג של הוצאה מן הפנים החוצה, הדומה לפעמים לסוג של ניתוח או לידה וכולל לא מעט כאב. אז כן, איך שלא מסתכלים על זה ניתן לומר כי היוצרים הם עַם סובל. העניין הוא שבאיזשהו שלב הם גם מתמכרים לסבל הזה ולכאב. וכשזה הופך להיות דרך חיים ייתכן שמתרגלים למצוא את הכואב שבכל דבר, ולו רק כדי להזין את המוזה ולהחיותה.

יהודה עמיחי כתב: "למדתי לדבר אצל הכאבים". ואני חושבת שבהרבה מקרים זה נכון שהייסורים מלמדים אותנו ומכריחים אותנו ליצור. אך משאלתו של עמיחי בשורות שלפני הציטוט הנ"ל חשובות לא פחות:
"ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד / גם את האושר העמום ואת השמחה".
(מתוך "דיוק הכאב וטשטוש האושר: מגע הגעגועים בכול", בספר "פתוח סגור פתוח")

לו רק יכולנו "לדבר" על אודות האושר באותן העוצמות שבהן אנו מדברים על הכאבים, האם היינו נגאלים מייסורי היצירה? מבחינת הגירוי ומושא היצירה כן. אבל האם התהליך היצירתי היה פחות כואב? הייתכן תהליך יצירתי שידמה ללידה עם אפידורל, שיחסוך לנו את כאבי צירי-היצירה בלי לוותר על התוצר האותנטי?

מדהים לחשוב שמה שנכון לגבי היצירה דומה כל כך לתפילה. האמת? אני נוהגת להתייחס אל היצירה ואל התפילה כדבר אחד. ואכן, התפילות החזקות והאמיתיות ביותר יוצאות מאיתנו ברגעי קושי ומשבר: כי כשכואב חייבים לצעוק. וכששמח וכשטוב? האם אנחנו זוכרים ומצליחים להגיע לאותן עוצמות של תפילה? לעיתים רחוקות. אבל עם קצת השתדלות ומודעות אפשר יותר.

גם אני "למדתי לדבר אצל הכאבים".
גם אני רוצה להתפלל וליצור "בדיוק של כאב חד גם את האושר העמום ואת השמחה".

אנטי-אייג'ינג בקונצרט

תלמידיי נכחו השבוע בקונצרט התזמורת הפילהרמונית הישראלית שהתקיים בירושלים, ולכמה וכמה מהצעירים שבהם, תלמידי כיתה ט', זה היה ביקור ראשון בחיים באולם הקונצרטים. אני, בגילם, הייתי כבר ותיקה בסצנה. זכיתי להתחנך עוד לפני כיתה א' בתפריט מוסיקלי מוקפד שכלל את הפילהרמונית של ניו-יורק. היום, כשאני נזכרת כיצד סבי ז"ל וסבתי תבדל"א נהגו להיסחב עם ארבע ילדות בנות 12-6 לקארנגי הול בביטחון ובשלווה, אני מתמלאת הערצה. וכשאני נכנסת לקונצרט וסוחבת אחריי כמאה תלמידים בני 14-18 חסר לי משהו מאותם ביטחון ושלווה.  

כשהייתי בגילם של תלמידיי, בתיכון, התגוררתי כבר בארץ, וניזונתי גם אני מהפילהרמונית הישראלית בבנייני האומה שבירושלים. כמו תלמידיי היום, גם אני וחברותי למגמת המוסיקה זכינו למבטים ולשבחים של הזקנות הירושלמיות על עצם הגעתנו לשם ועל ההתנהגות הראויה. מאז עברו 15 שנים, ואני פתאום חושבת שלא ייתכן שהזקנות הנוכחות שם היום הן אותן זקנות של אז. הרי כבר אז הן התפארו בשיבה הטובה עד מאוד. מה קורה פה?

לפני שנה, במסגרת עבודה עיתונאית, זכיתי לשוחח עם מאסטרו ליאון בוטשטיין, המנהל המוסיקלי של התזמורת הסימפונית ירושלים. שאלתי אותו לדעתו בדבר עתידם של המוסיקה הקלאסית וקהל אולמות הקונצרטים. המאסטרו לא נשמע מודאג כלל וכלל. "אבל רוב הקהל נראה בן חמישים ומעלה", הפצרתי בו. והוא ענה בביטחון ובשלווה: "כן. וכך זה כבר חמישים שנה. ממוצע הגיל של באי הקונצרטים בארצות הברית עומד על כ-50, והנתון הזה לא השתנה כבר שני דורות". המסקנה המתבקשת: הקהל של אולמות הקונצרטים לא נכחד אלא מתחלף. לא מזדקן אלא מתחדש.

התיאוריה של בוטשטיין מבהירה שהזקנות המקסימות שישבו מסביבי השבוע אכן אינן אותן זקנות מלפני 15 שנה, וייתכן שהרבה מהן לא ישבו באותו האולם אז. בוטשטיין סובר שאנינות הטעם המוסיקלי הוא אכן עניין של גיל, והיא קשורה להתפתחות הרגשית הטבעית של בני אדם. מה שמייחד את המוסיקה האמנותית ומבדיל אותה מהנעשה בזירה הפופולרית הוא מידת המורכבות. המוסיקה המכונה 'קלאסית' מתמודדת עם רגשות מורכבים. המסגרת האמנותית מאפשרת לה לעשות זאת בהרחבה ובהעמקה, והתוצאה היא עוצמה רגשית שאינה ניתנת להכלה בשיר ממוצע של 3 דקות. בוטשטיין סבור כי יכולת ההכלה של רגשות מורכבים ועשירים שכאלו מתפתחת ומשתבחת עם השנים ועם ניסיון החיים, והיא שמקרבת את הקהל המבוגר יותר, הבשל יותר, לאולם הקונצרטים – ותמשיך לקרב אותו גם בדורות הבאים.

בעידן האינטליגנציות המרובות אני גאה בעקשנות החינוכית שלי לנסות לקרב גם את הצעירים. רעיונותיו של בוטשטיין מקובלים עלי, והמאמץ החינוכי שלי מקובל עליו ואף רצוי בעיניו. חשיפתם של צעירים להתמודדות עם רגשות מורכבים רק יכולה להיטיב עימם, ויש עניין להשקיע בכך כדי לעשות את זה נכון. זה דורש הדרכה, ליווי, תעוזה, והרבה הרבה סבלנות.

השבוע פגשתי בקונצרט גם את המורה שסחב אותי ואת חברותיי לפילהרמונית לפני 15 שנה. הוא עדיין סוחב לשם תלמידים ותלמידות. המורה אותו מורה. אבל הצעירים אינם אותם צעירים.