ארכיון חודשי: אוקטובר 2008

רגעי אושר וקושי בחייה של מורה

עשרה רגעי אושר:

  • ליהנות מיצירות מקוריות עשירות פרי עטם של תלמידים ותלמידים לשעבר.
  •  לראות תלמידים (ותלמידים לשעבר) מנגנים על הבמה.

  • לשמוע תלמיד שואל שאלה חכמה ולא צפויה בשיעור.
  • לקרוא תשובה מעניינת במבחן שתלמיד הגיש.
  • לראות תלמיד שמרוצה מעצמו בסוף תהליך שעבר.
  •  להיות אוזן קשבת ושותף לתלמיד במצוקה.

  •  לראות תלמיד בוחר בחירה נבונה.

  • לפגוש תלמידים חדשים, שהכל פתוח בפניהם, ולגלות את נקודות החיבור איתם.
  • לראות תלמידים לשעבר מתקדמים, מצליחים ומאושרים בחיים.
  • לפגוש תלמידים לשעבר שהפכו למורים מאושרים.

     

    עשרה רגעי קושי:

    • לאזן בין ביקורת ופרגון בקידום יצירות ויצירתיות של תלמידים.
    •  
    • לראות תלמידים מנגנים על הבמה עם סאונד גרוע.

    •  לענות על שאלה חכמה ובלתי צפויה של תלמיד בשיעור.

    •  לבדוק מאה מבחנים בשבוע אחד.

    •  להתמיד עם תלמידים בליווי תהליכים ארוכי-טווח.

    • לתת מענה נכון למצוקה של תלמיד.
    •  לראות תלמיד מתלבט ונקרע.

    • לפגוש כל שנה תלמידים חדשים ולהתחיל הכל מחדש.
    •  להיפרד.

    • לשכנע תלמידים שאפשר להתפרנס מלהיות מורה.

      Smile של צ'פלין וחג סוכות (חיוך שני)

      לנשים יש פסח ולגברים סוכות. שתי קללות עונתיות שהטילה עלינו הדת היהודית, ושניהם דווקא בעונות המעבר שבהן רגישי הסינוסיטיס שכמוני נוטים גם ככה ליפול למשכב. אז בפסח הנשים מנקות את כל הבית עם תשומת לב מיוחדת וקפדנית לטריטוריה הנשית במיוחד – המטבח. ובסוכות – תורם של נציגי המין החזק להפגין את גבריותם בבניית סוכה לתפארת, והיסחבות מסחררת סביב בימת בית הכנסת עם ארבעת המינים המהודרים. מה יש לנו לנשים בחג הסוכות? מצוות היום של חג האסיף מופיעה לצידן של המצוות הגבריות הנ"ל, במילים: "ושמחת בחגך והיית אך שמח".  (נכון, גם זה בלשון זכר, אבל ככה זה בתנ"ך.)
       
      רק יהודים יכולים לחגוג כל כך הרבה דווקא בתחילת הסתיו. העקשנות פה מתבקשת:  צאי לך מביתך, צאי וטעמי את הלחות והקור באוויר, הסתכלי על העלים הנושרים, ושם, בחיק הטבע, פנים אל פנים עם העונה הכי נוגה ונוסטלגית המוכרת לאנושות, שם תהיי שמחה. "אך שמח".  אח! כמה ש-מיי-אח!
       
      החיוך המצווה של חג סוכות מזכיר לי את שירו של צ'רלי צ'פלין  'Smile' (מילים: ג'ון טרנר וג'פרי פארסונס), שיר שמעניק פרשנות יצירתית חדשה לצירוף "אך" "שמח". השיר כולו אנחה מלודית העולה וצונחת בניסיון להיאחז בתקווה תוך נטייה ליפול לייאוש. הקו המלודי מצייר זאת במדויק (ראה פוסט קודם בעניין). והטקסט כולו קריאה נואשת לחייך למרות, אף על פי, יחד עם זאת, ואפילו.  בביצועים הטובים של השיר נשמע הזמר/ת כאילו מנסה לשכנע את עצמו/ה לא פחות מאשר את הקהל.
       
      בחג סוכות אנו קוראים את מגילת "קהלת" – טקסט סתווי במיוחד הקובע באופן נחרץ לא רק שהכול הבל, כי אם גם "אין חדש תחת השמש". הרבה מתווכחים אם צ'רלי צ'פלין היה יהודי או לא. אין לי דעה או מידע בעניין, אבל אני כן חושבת שהשיר 'Smile' הוא אחד השירים הכי יהודיים שיש.
       

      החיוך המיואש של צ'רלי צ'פלין (חיוך ראשון)

      בעידן הסרטים האילמים הרבה מהמוסיקה שליוותה את ההתרחשויות על הבמה היתה מורכבת מרצף ציטוטים מיצירות מופת מוסיקליות – רצף שהורכב באלתור או בתכנון מראש להתאים ולחזק את הג'סטות הדרמטיות הוויזואליות המופרזות. פשוט וידוע הוא שצ'רלי צ'פלין היה מגדולי אמנות הקולנוע המוקדמת. פחות ידוע שהשחקן במאי המופלא הלחין חלק נכבד מהלחנים שליוו את סרטיו. צ'פלין היה מוסיקאי ומלחין לא פחות משהיה במאי ושחקן. וכאשר צופים-מאזינים במכלול אמנותי פרי דמיונו וכישרונו של יוצר בודד, ההיבטים השונים מתמזגים לכדי שלמות ששווה הרבה יותר מסך חלקיה.
       
      השלמות האמנותית שצ'פלין השיג בגדולות שבין יצירותיו מעניקה משמעות נוספת לחזון ה- gesumntkunstwerk  (יצירת האמנות הכוללת) של ריכרד וגנר, ולחזון מוסיקת העתיד שלו. הנה לפנינו דוגמה חיה ונושמת למכלול חזותי-שמיעתי-דרמתי משובח המתממש בזכות טכנולוגיות חדשות המתפתחות בראשית המאה ה-20. מבחינה אמנותית, וגנר היה גאה. מבחינה אישית, מהחשדות הלא מבוססים בדבר יהדותו של צ'פלין, ומהעדויות להיותו ברשימת המוות של היטלר, המלחין הגרמני מייסד זרם המחשבה של האנטישמיות המודרנית היה בודאי מרוצה פחות.
       
      אחד הלחנים הגאוניים במיוחד של צ'פלין הוא זה המלווה את סרטו 'זמנים מודרניים' (Modern Times, 1936). לחן זה זכה לתמליל ראוי כמעט עשרים שנה אחרי צאת הסרט, וכיום מוכר (במיוחד לנגני הג'אז) כשיר 'Smile', שהוקלט מחדש כשיר נושא לסרט הביוגרפי 'צ'פלין' בכיכובו של רוברט דאוני ג'וניור (שמבצע את השיר בחן רב). השיר קצר ופשוט אך גאוני וקולע הן בזכות עצמו והן כתמצית חוכמת חייו של היוצר. 
        

      צפייה בתווים מקוריים לשיר
       
      המלודיה הקסומה ממחישה במדויק את המחוות האופייניות כל כך לשפת גופו של השחקן-במאי-מלחין. שני המשפטים המוסיקליים הראשונים מציירים תנועה של זריקת כתפיים המסמלת ניסיון לתקווה המסתיימת בייאוש, או ויתור. המנגינה פותחת בעלייה, בסימן התחזקות, אפילו מאולצת, ומסתיימת בירידה ארוכה יותר מן העלייה שמובילה צליל אחד מתחת לצליל שממנו הכול התחיל. המשפט השני עושה זאת מלכתחילה בטון אחד נמוך יותר מן המשפט הראשון, ובכך מתחזקת תחושת הנפילה מתוך העליות.
       
      במרכז השיר גמגום מוסיקלי של חזרה על תיבה שלמה של מוסיקה פעמיים, תיבה הבנויה גם היא מעלייה סולמית והמבקשת לפרוץ את הדפוס של ירידה מתוך עלייה שהתקבע במשפטים הקודמים. ביציאה מן התיבות הללו המנגינה אכן מצליחה לצלוח אל עבר צלילים גבוהים שלא היו כמותם עדיין, אך צלילי אחד כרומטי (פה דיאז – צליל חריג וכאוב בסולם פה מז'ור) מזכיר את הקושי, ומחזיר את דפוס הירידה שמתממש לבסוף גם בסיומם של המשפטים המורכבים מן הצלילים הגבוהים שבשיר: והרי לנו סיום שוב בשני משפטים של זריקת כתפיים, שמסתיימים בדיוק באותו הצליל שממנו התחלנו.
       
      הטקסט John Turner and Geoffrey Parsons – 1954)) מתלבש בצורה מושלמת על הג'סטות המוסיקליות וביחד נוצרת שלמות הראויה לצ'פלין בעצמו: 
       
      Smile tho' your heart is aching,
      Smile even tho' it's breaking,
      When there are clouds in the sky
      You'll get by,

      If you smile
      thro' your fear and sorrow,
      Smile and maybe tomorrow,
      You'll see the sun come shining thro' for you

      Light up your face with gladness,
      Hide ev'ry trace of sadness,
      Al -'tho a tear may be ever so near,

      That's the time,
      You must keep on trying,
      Smile, what's the use of crying,
      You'll find that life is still worth-while,

      If you just smile.

       

      כל משפט המתחיל בעליה מלודית פותחת במילה (בציווי) "חייך!" (smile). בירידות המלודיות מצויות מילות הכאב של המציאות. והמסר פשוט אך מקסים: לחייך אל מול הכאב, על אף הכאב ואולי אף בגלל הכאב. המילים כמו המנגינה, לא מתכחשת לכאב, מבינה את שלל גווניה, ומציעה עצה טובה המזכירה לי את פרצופו הצוחק-בוכה של צ'פלין, ועושה טוב לנשמה.
       
      ביצועים טובים לשיר אפשר למצוא בשפע, וגם גרועים (מאריק קלפטון ועד מייקל ג'קסון). מומלץ לבחור במבצע שכואב בעצמו שמצליח להעביר בצורה אותנטית ועמוקה את הניואנסים של השיר. אם מורידים את שכבת האפקטים של ההקלטה המסחרית שעשה רוברט דאוני ג'וניור לשיר מגיעים לביצוע אותנטי מאד ומומלץ. גם זמרת הבלוז ריקי לי ג'ונס עושה זאת טוב. וכמובן, נאט קינג קול, שעשה זאת לפני כולם.
       

      חג כיפורים שמח!

      בעודי טורחת על הסירים והמחבתות אשר בהם תבשילי ערב חג ומוצאיו, בטרם התקדש עלינו לילו של יום הכיפורים, אני מבקשת להזכיר כי עומדים אנו בפני ליל חג ומועד. שיאו של הימים המכונים 'נוראים' הוא יום כיפור, לקראתו התרגלנו לברך זו את זו בברכת 'כתיבה וחתימה טובה', 'חתימה טובה', ויש המחמירים לומר 'גמר חתימה טובה'. וכל אחד ינמק בליבו את ברכתו במדרשים המספרים על הספרים הפתוחים בפני האלוהים, על מועד הכתיבה, מועד החתימה, ומועד ב' של החתימה הגמורה.
      הימים אכן ימי דין וחשבון, ימים נוראים, אבל אל לנו לשכוח כי מובנו המקורי של "נורא" כאן הוא awesome – מלשון awe, כלומר פליאה והשראה שבקדושה – יותר מאשר terrible. שערי שמים פתוחים לתפילותינו, ונוכחות האלוהים קרובה ונגישה מתמיד. לוח הזמנים הביורוקרטי של אלוהים וספריו יכול להישאר מבחינתי בינו לבין מלאכי השרת. לאנשים הקרובים לי, שמפניהם אינני חוששת לאי-הבנה, אני בוחרת לאחל 'חג כיפורים שמח'.
      כשהיה הכהן הגדול גומר את מלאכת יום הכיפורים בבית המקדש, בצאתו בשלום מקודש הקודשים, נהג לעשות "משתה גדול ויום טוב" לכל אוהביו. הלוואי שנזכה כולנו לטעום מעט מקודשי הקודשים מתוך התעלות הצום והתפילה, וכך לא נצטרך אפילו לחכות עד צאת הצום להרגיש את ה'יום טוב' שבו. נקבל את פני החג בשמחת היראה ושמחת האהבה, ובזאת תהיה כפרתנו.
       

      "על ידי התענית זוכין לשמחה" (ליקוטי מוהר"ן קע"ט)
      "עיקר מעלת הבכייה הוא כשהבכייה מחמת שמחה וגילה. ואפילו החרטה טוב מאד שתהיה מחמת שמחה, שמרוב שמחתו בהשם יתברך מתחרט ומתגעגע… עד שיתעורר לו בכייה מחמת שמחה" (שם, קע"ה)

      למה שולי רנד כן (ואחרים לא)

      אומרים שעל טעם וריח אין להתווכח. ובכל זאת? איך אני מגדירה מוסיקה שלא לטעמי? מוסיקה שלא עושה לי כלום. אתם מוזמנים להתווכח איתי, אך העובדה היא שמוסיקה טובה מוגדרת באוזניי כמוסיקה שמזיזה משהו. כמו שמורתי עדנה נוהגת להזכיר, לא סתם באנגלית קוראים לפרק מתוך יצירה movement – מוסיקה אכן אמורה להזיז.
       
      כמחנכת מוסיקלית במגזר הדתי יוצא לי לא מעט להתאכזב מהעשייה המוסיקלית המוגדרת כ'יהודית'. אפילו זו המוכנה 'מוסיקה יהודית מתחדשת', או בקיצור 'מי"ם'. בשנים האחרונות הרבה 'מי"ם' זרמו מתחת לגשר, אך לרוב מדובר במים שקטים שלצערי אינם חודרים עמוק. איך אומרים? חבריי הטובים ביותר (טוב, אולי לא ביותר, אבל בכל זאת חברים) עוסקים בהתחדשות המוסיקה היהודית ועל כך כולי הערכה. באמת. רובם התרגלו לתשובות הכנות אך הדיפלומטיות שלי וכבר הפסיקו לשאול לדעתי המקצועית והאישית. אכן, לרוב מוסיקה זאת אינה מתיישבת באזורי הטעם המועדפים לחיכי, או במילים אחרות פשוט לא עושה לי שום דבר. אולי הבעיה אצלי.
       
      לפני פסח פינקתי את עצמי בדיסק (החדש אז) של שולי רנד, בציפייה לעוד אכזבה. שמחה של אמת עטפה אותי כשגיליתי שטעיתי. הדיסק המשובח הזה, העשוי כולו אבנים טובות (אתה שומע?!), "נענע לי את הלב… שזה זמן מה לא החסיר פעימה". אז למה אצלו זה עובד ואצל אחרים לא?
       
      יש בו בדיסק של רנד תערובת משובחת של אותנטיות ופשטות המעוצבות בדיוק רב. לא מדובר בעוד איש בעל זקן שצועק פסוקים מאחורי פסנתר או גיטרה. רנד מדבר מתוך הלב, בשפה אמינה ואישית המעוצבת היטב מבחינה שירית-פזמונאית. התחכום הטקסטואלי המוקפד לבוש כולו זרימה פשטנית שעושה רושם עז של דברים היוצאים מן הלב, והתוצאה היא בהתאם. ההישגים האמנותיים של רנד, הן ברמת המילים המקוריות הן ברמת המוסיקה, עטופים כולם גלימת חן ופשטות. גלימה המאפיינת את המשובחים שבווירטואוזים, אלו המצליחים לשכנע את קהלם שהתעלולים המסובכים ביותר באים להם בקלות ובטבעיות.
       
      באיטלקית קוראים לזה sprezatura – השנינות השופעת שנוטפת מן הלשון כמו דבש מכפית, כאילו בלי מאמץ או חשיבה. זה עובד וזה משכנע. דווקא בגלל הילת הפשטות, חוסר היומרה, ויותר מכול, הכנות – כנות הכוללת גם מימד מסוים של הומור עצמי. מבחינת סגנון מוסיקלי, הוא אינו מגביל עצמו ואינו מתאמץ להיכנס לנישה כזאת או אחרת, אלא זורם עם המוסיקה שעושה לו טוב, ומתאים כל לחן ועיבוד לאופי ולמסר שבטקסט. מפתיע לגלות שדווקא רנד, המוכר כשחקן ולא כזמר ובוודאי לא כמלחין ומשורר, מפליא לעשות כמלחין של מוסיקה פופולרית. הוא יודע להשתמש ברוק ובפופ כרוק ופופ ולא כגימיק. הוא אינו מנסה להתחנף לאיש. הוא שוחה בשפה הזו, וזו שפה טבעית לו.
       
      השירים שבדיסק מגוונים ונוגעים במקומות שונים בנפש. מאז ההיכרות הראשונית שלי עם האלבום ועד היום אף פיתחתי שיטת אבחון-חברתי שהולך ככה: "אמור לי לאילו שירים הכי התחברת בדיסק של שולי ואומַר לך כמה תובנות על עצמך". באופן אישי אני הכי מחבבת את השיר שפותח את האלבום, לצד השירים "ערפל", ו"מוחין דקטנות". גם לשיר "אבנים טובות" שמור אצלי מקום של כבוד, בעיקר בגלל התובנה ש"זה (= המאבק הפנימי) לא צחוק. זאת מלחמה על החיים", והדקויות של העיבוד המוסיקלי שממחישים כל כך את המסר הכוחני. ואם תרצו ניתן ללמוד מההעדפות הללו משהו על הרצון העז שלי ללמוד לשמוח בכול ולמרות הכול. ויש הרבה מה ללמוד מרנד בעניין, המסרים שלו מורכבים אך מוגשים בפשטות ובקלילות קולחת, ועצם ההאזנה לדיסק כבר יכולה לעשות הרבה טוב והרבה שמח.
       
      במוסיקה הפופולרית של היום כולם פתאום רוצים להיות יהודים. החזרה המוסיקלית למקורות היא דבר יפה וראוי בעיניי, אך לא כל חזרה כזאת (בין אם מדובר בעיבוד לחן מסורתי ובין אם מדובר בלחן מקורי) מצדיקה את הכותרת מוסיקה יהודית מתחדשת. בזמנו עשו זאת חברי אנסמבל 'האומן ח"י' בהדרכת פרופ' אנדרֶה היידו. העשייה המשובחת שלהם ('קולמוס הנפש' ו'מגדל הפורח באוויר') לא פרצה למיינסטרים, ולזכותה ייאמר שהיא באמת לא שייכת לשם. בין היוצרים המגיעים לקהל הרחב, הלא אליטיסטי, שולי רנד הוא הראשון זה הרבה זמן שראוי בעיניי לכינוי חידוש או התחדשות. מה שהוא עשה למוסיקה היהודית בדיסק אחד שווה הרבה יותר מהרבה מאוד דיסקים אחרים שנמכרים באותם מדפים.