עבדים של מישהו

מופע רוק הוא סוג של פולחן, תולדה של מסורת עתיקת יומין של חוויות דיוניסיות הסוגדות להוללות. אדם ממוצע בא למופע רוק בין היתר כדי להתרפק על הפורקן, להסיר את המחסומים, ולהרגיש חופשי ומאושר. ובאופן פרדוקסלי, אותו אדם ממוצע, כשיהיה דחוס לתוך קופסת שימורים של מועדון בקרב חבורת סרדינים של קהל, ומשומן היטב בדציבלים גבוהים במיוחד בליווי חומרי טעם וריח, אכן ירגיש נפלא. האליל שעל הבמה יתריס, הקהל הקדוש שמולו יסגוד ויריע, and a good time was had by all. 
באתי למופע של בֶּרִי (נו, סחרוף, אם לא הבנתם) כדי ליהנות מטעמו של הפולחן העתיק ולהיזכר בימים של פעם. הצפיפות בין אנשים לא מוכרים במחסן דחוס גרמה לי להבין למה קוראים למקום הזה, בתחתיתה של עיר בלי ים, "הצוללת". דחוס כמו בגיהנום, אבל מה לא עושים בשביל ברי, ובשביל הפולחן? מתברר שהימים של פעם קרובים יותר ממה שנדמה לפעמים. השירים במופע רובם מוכרים לי עוד מאז. סגידה לברי –  יש. לחדשנות — אין.  ואין בכך כל רע.
וכשהוא מתחיל לשיר "כולנו עבדים" איך אפשר לא להסתכל לרגע מסביב ולשאול: "מה בעצם קורה פה?" מה קורה לפולחן ומה משמעותו כשהאליל שעל הבמה מתריס בדיוק נגד הפולחן עצמו? מה קורה? הקהל ממשיך להזדהות, כאילו היה אומר: "כן, אנחנו יודעים ומודים שזה מגוחך שאנחנו מריעים לך כל כך. מגוחך, עצוב, ואולי אף חולני. אבל אפילו בעניין הזה, אתה כל כך צודק – אתה שר אותנו. ועל זה מודים אנחנו לך ומשתחווים פה לפניך".
חלק מקובל בפולחן הוא היעלמותו של האליל (שלב של הסתר פנים?) מעל הבמה, במעין סיום מדומה שכל מטרתו להביא את קהל המתפללים לעוצמות חזקות עוד יותר. האליל נעלם כדי לתת לנו הקהל הזדמנות לשכנע אותו בדיוק כמה אנחנו "מחכים למנה הבאה". הפעם זה הוליד רגע קסום שבו נעלם הגיחוך העצמי לטובת גאווה ישראלית שורשית וטהורה. קריאות סתמיות ושריקות נעלמו כליל למשמע קול רם וברור מאמצע החדר: "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא", שר מישהו בקולי קולות. ללא תיאום מוקדם, ומול במה ריקה, הצטרף הקהל כולו כאיש אחד לאותו קול בשירת "עוד חוזר הניגון" מתחילת השיר ועד סיומו. לא היה אחד שם שלא ידע לשיר במדויק את מילותיו הקנוניות של נתן אלתרמן ללחנו של נפתלי אלטר, הלחן שברי נוהג לבצע.
באותו רגע הרגשתי שלו אלתרמן היה שם איתנו גם הוא היה מתגאה בנו ומצטרף. קמו בי לתחייה תובנות ששמעתי בהרצאה מפי ניסים קלדרון בעניין מקומו של הרוק הישראלי בשימור השירה העברית הספרותית ובהנחלתה. הרגשתי גאווה, הרגשתי אחווה, הרגשתי חירות. 
ברי נתן לנו את כל החופש שבעולם. הוא הקפיד לא לחזור לבמה עד שסיימנו את השיר במלואו.  וכשחזר – חזר לבדו. בלי חברי ההרכב. ועליו  –  גיטרה אקוסטית, עממית, בניגוד לחשמליות שאיתן התפרע קודם לכן. העם התפלל והאליל נענה, והוא ניגן לנו אותו שיר ששרנו בעצמנו, והשיב לנו במטבע לשון דומה מתוך כבוד מיושב בגרסה כמעט לגמרי unplugged.
יצאתי מהמופע כשידי ריקות ועירי רחוקה, ועם ידיעה שאכן לא פעם סגדתי אפיים גם למושאים פחות ראויים מצמרת גשומת עפעפיים. אך עם תחושה בלב שהדרך עודנה נפקחת ופוקחת. ועכשיו אני מחכה לעונג הבא.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • הדס  ביום ספטמבר 12, 2008 בשעה 3:34 pm

    הי אמירה! איזה כייף לקרוא את מילותיך כאן. ברכות על הבלוג החדש, ובהצלחה!
    לגבי ברי, אני לא בטוחה שאני מסכימה עם המסקנה שלך שיצאת מהמופע בידים ריקות…
    אבל אני מסכימה לחלוטין עם האלמנטים של הפולחן. ראיתי אותם בעוצמה רבה בהופעה של איירון מיידן באיצטדיון בלונדון, כולל הלבוש ושאר הקודים המקובלים.

  • עומר  ביום נובמבר 13, 2008 בשעה 1:01 pm

    איך אומר הרב קוק (נדמה לי), אין דבר כזה חופש מ… . זה אינו חופש. החופש האמיתי הוא חופש ל…
    וברי שר: "כולם רוצים להיות חופשיים, אבל ממה אלוהים, ממה?!". אני חושב שזו ההופעה שהגעתי אליה בלי להזמין כרטיסים מראש ונשארתי בחוץ והרגשתי אומלל. אבל אני שמח שהוא נתן את החופש לשיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: