ארכיון חודשי: ספטמבר 2008

חזרה אל העתיד: וריאציות על שיבה ותשובה

לכבוד משבי הרוח הסתוויים שמאותתים על סיום השנה מהדהד אצלי בראש אסיף מוסיקלי מההופעות שפקדתי בחודשים האחרונים. זה הולך ככה:
ברי סחרוף : "בואי הביתה! בואי הביתה! ואולי זה היה רק חלום…"
שם טוב לוי: "שובי לביתך… ציפור פצועה חזרי אלי ושובי לביתך…"
אבישי כהן: "שובי אליי, שובי אלינו. בשבילך, בשביל שנינו…"
ואל המפזמים בשפת הקודש הצטרף לאחרונה גם פול מקרטני האגדי (תודה ללפיד על הכרטיס!) ששר:
"Get back to the place where you used to belong". ובתרגום חופשי: "שוב אל המקום שבו היית פעם שייך". המסר רודף אותי, ובימים שבהם התשובה נישאת ברוח גם אני מחפשת לאן בדיוק לשוב.

מחוץ לזירת הפופ, בביקור האחרון שלי באולם הקונצרטים דיקלם דורון תבורי טקסט תנכ"י בהלחנתו של אנדרה היידו, וקרא בדרמטיות משכנעת את דבר האלוהים לאמור: "לא תשוב ללכת בדרך אשר הלכת בה" (מלכים א, י"ג, י"ז). המסר הזה מהדהד בי גם כן, ומצטרף לפזמונים הנ"ל כקורא תיגר עליהם ומסכם אותם גם יחד.

ראש השנה מכונה במסורת היהודית 'יום הזיכרון'. זהו היום שבו אנו נזכרים לפני האלוהים: הוא זוכר אותנו, ואנחנו זוכרים אותו ומזכירים לו את הבטחותיו. היומיים הראשונים של שנה חדשה נצבעים כולם בנוסטלגיה קולקטיבית של הסתכלות לאחור. במקום לפתוח דף חדש ונקי אנו עסוקים בנתינת הדין על ימים שחלפו, ומנסים לעורר רחמי שמים שיחוס עלינו האלוהים, ישיב אותנו אליו ויחדש ימינו כקדם: "השיבנו אדוניי אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". האם אנו מחכים לו שישיב אותנו אליו בטרם נשוב אליו בעצמנו? ומי בכלל עזב את מי? ואם כה כמהים אנו לחידוש אז למה "כקדם"? האם עתיד טוב יותר בהכרח צופן בתוכו חזרה, שיבה? ואם כן, חזרה לְמה?

הזיכרון האנושי הוא מנגנון מופלא. קשה לדעת מה מהעבר היה באמת רק לפי מה שנצרב בזיכרון. ההסתכלות אחורה על ימים שחלפו מלווה לעיתים קרובות בגעגוע עמוק למה שהיה, או למה שנדמה לנו שהיה אז. הימים הטובים, בזמנם, מן הסתם היו פחות טובים ממה שנדמה לנו ברטרוספקטיבה. והימים הרעים, גם הם הופכים במבט לאחור לפחות רעים. האמת המרה היא כי כל הניסיונות לא יועילו: לא נשוב ללכת בדרכים אשר הלכנו בהם. במובן הכי פנומנולוגי שיכול להיות: הדרכים אינן אותן דרכים, ואנחנו לא אותם "אנחנו". הזמן עושה את שלו והוא לעולם איננו פוסק מלֶכת. גם במקום שהרגשת בו הכי שייך פעם היום או מחר אתה יכול פתאום להרגיש זר. אפילו בבית שלך.

העתיד, מה לעשות, הרבה פעמים נראה פחות זוהר מהעבר. אנו מתפללים "חדש ימינו כקדם" בהסתמך על איזה עבר מיתי, קוסמי, מופלא ונעלם בתקווה לשוב אל אותו גן העדן האבוד (קִדמת עדן?). אבל מי באמת יודע מה היה שם? העבר המיתי הזה הוא לא פחות "לא נודע" מן העתיד ממנו אנו רגילים לחשוש. התרגלנו להעדיף דרך ישנה ומוכרת מתהייה בדרכים לא מוכרות. חזרה בתשובה – במובן הכי ליברלי וחופשי של הביטוי, במובן הפסיכולוגי יותר מאשר הדתי – דורשת מאיתנו אומץ: אומץ לחדש. לנטוש את הדרכים המוכרות, לצאת למסע בנתיבים שבהם לא התנסינו: לא לשוב וללכת באותן דרכים אשר הלכנו, כי אם לחפש מסלולים חדשים ותובנות חדשות במפת חיינו.

בהפוך על הפוך שמאפיין כל כך את החשיבה היהודית, פריצת הדרכים, החידוש ושבירת השגרה, הם שיובילו אותנו להכרות מחודשת ומעמיקה עם עצמנו. כמו טיול טוב לחו"ל, נחזור אל עצמנו, כמו בחזרה ארצה, עם הערכה מחודשת לפרטים הקטנים של שגרת חיינו. יש להניח שפזמונים הקוראים לנו לשוב לביתנו, לאוהבינו, או לשניהם גם יחד, ימשיכו להיכתב ולהדהד. וקריאות כגון אלו ימשיכו להיות הד לחזרה האמיתית שיכולה להביא לשינוי – החזרה אל עצמנו, אל פנימיותינו, ואל ייעודנו. השיבה הביתה במובן של להרגיש בבית עם עצמך. החזרה למקום אחר, לאדם אחר, או לזמן אחר כבר לא נחוצים אם הצלחתי לשוב אל עצמי, במובן הכי עמוק של ההוויה האישית והקיומית שלי. זאת החזרה שיש בה כדי להבטיח עתיד לא פחות זוהר מן העבר. זאת החזרה המאפשרת עתיד של חידוש, של יצירה ושל שמחה. אני מאחלת לכולנו שנה שכזאת בדיוק!
 

(מוקדש לאוריאל)

מיומנה של בת מלכה: ניגון מתוך יגון מביא לשמחה?

לשמוח מתוך שמחה זאת לא חוכמה. כלומר, אם אתה שמח, ויש לך כל הסיבות בעולם לשמוח, אזי באמת זאת לא חוכמה. זאת אפילו לא ממש שמחה. לעומת זאת, כשיש לך, או אפילו רק נדמה לך שיש לך כל הסיבות שבעולם לא לשמוח, ואתה בכל זאת שמח, או דווקא שמח – זאת כבר שמחה אמיתית.
 
יש משהו קורץ בפילוסופיית החיים הזאת של ברסלב. הרי לא מדובר באנשים שהכל הולך להם מצוין בחיים שבאים לשכנע אותך מתוך הטוב שעוטף אותם שהעולם נפלא והכל טוב. "הכל לטובה, כן. זה עוד לא אומר שהכול טוב". כך אמר לי פעם ידיד למדן. וכששאלתיו בעניין השמחה, פתח סיפורי המעשיות לרבי נחמן והקריא מן המבוא למעשה האחרון, מעשה י"ג 'מהשבעה בעטליר'ס' (שבעת הקבצנים):
 
"…תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. רק תהיה בשמחה. וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך. כי אינך ראוי למלוכה מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל כשתהיה בשמחה אזי אהיה בשמחה יתרה".
 
השמחה היתרה באה מהיכולת לשמוח דווקא כאשר הגיוני להיות עצובים. והמלוכה ראויה לזו שניחן ביכולת לשמוח גם במזל ביש. ואף ביכולת "להחזיק עצמך בשמחה" – לשמר את היכולת לשמוח גם לאור הנסיבות המשתנות.
 
רעיונות כגון אלו, וחברה אחת טובה ויקרה, הם שהביאו אותי לחוות יישוב הדעת – מאחז קהילתי אקולוגי ברוח ברסלב הממוקם על גבעה בשומרון. מדי פעם מתקיימים שם בחווה שיעורים של הרב ישראל בזנסון, שם המוכר לי מהספרונים הנפוצים של ברסלב שבהם יצא לי לעיין בחודשים האחרונים. שיעורים אלו מתקיימים בין השעות שלוש לחמש לפנות בוקר, ומסתיימים בריקוד המקדים את תפילת השחרית עם הזריחה.
מופרע למדי, אך שווה ניסיון.
 
אנשים שנחשפים לברסלב מעידים לא מעט על תחושה של הזדהות עמוקה: "כאילו שהדברים נכתבו ממש בשבילי, על החיים שלי, ממש על הכאן ועכשיו שלי", אמרה לי פעם אותה חברה. תחושת ההבנה והתובנה מלווה בחוויה מחבקת ואמפתית – תופעה נדירה בעולם המנוכר של היום. ואכן, בקור שלפני הזריחה שם הלב מתחמם, ובחושך שלפני האור כולם נראים שם נורמליים לגמרי. או לגמרי לא. מה שיפה הוא שה'כולם' מורכב מאוסף רבגוני של יחידים בעלי חזויות שונות, נטיות שונות, הבאים מעולמות שונים ורחוקים. ביומיום, בשעות שפויות, איפה היית יכול להיתקל במין אוסף שכזה? ומה, חוץ מלימוד סיפורי המעשיות על הגבעה, יכול היה לקבץ אותנו יחד?
 
השיעור האחרון עסק בפרק האחרון מתוך אותו מעשה י"ג, פרק פותח במילים: "ביום השישי היו גם כן שמחים". ובדרכי לשיעור אני, שכבר התרגלתי לייחס משמעות יתרה לכל מילה ומילה בסיפור המעשה, חושבת לעצמי: "איזה אנשים! הצליחו לשמוח שישה ימים ברציפות!", ומקווה שאלמד משהו על אותה השמחה המשתמרת.
 
והנה, הרב מתחיל לדבר, ואני מתחילה להרגיש פתאום שהוא מדבר אליי. השיעור עוסק בסוד של רפואת בת המלכה, ואני נזכרת ש'אמירה' בערבית פירושה 'נסיכה' – בת מלכה. וכשהוא מדבר על הכוח שבניגון – כוח שיש בו לשבר את הלב – אני חושבת על רגישות היתר האופיינית שלי למוסיקה, ועל יצירות מוסיקליות ששינו לי את החיים, פשוטו כמשמעו. הרב מסביר שלשמוח מתוך שמחה זאת לא חוכמה. וכי החכמה האמיתית היא לחטוף את היגון ואת האנחה ולהכניסן בכוח אל השמחה. וכי הנגן האמיתי, המכונה 'יודע נגן', הוא זה שיודע לעלות וגם לרדת. הצלילים הנמוכים טבעם לגעת בכאב. נגיעה חיונית ונחוצה. הניגון המרפא יגע בכאב, ויעלה משם מעלה מעלה אל האור. ורפואת בת המלכה היא רפואה הבאה על ידי הניגון: הניגון המציל אותנו מן 'החלל הפנוי' (מקומות החושך?) שבתוכנו.
 
הניסוח הקולע של כוחה של המוסיקה קנה אותי. זה הגיע במקום קצת לא צפוי מבחינתי, אך בהחלט קשור לתפיסת העולם הכללית של ברסלב. במקום שהשמחה נדרשת כנגד ההיגיון מה הפלא שניגון המבוסס על יגון נחשב כמביא לשמחה. העובדה היא שמוסיקה עצובה ותהומית מביאה אותנו לפעמים לכדי התעלות יותר ממוסיקה שכולה אושר. לפעמים זה קורה מיד, ולפעמים זה בתהליך. וללא כל ספק יש בה במוסיקה כדי למלא חללים ריקים ולשנות את תודעתו של האדם אפילו כנגד כל המתרחש סביבו.
 
לא כל מוסיקה תעשה לנו את זה. גם בסיפור המעשה מסופר על "שולחי חיצים" אשר יודעים לשלוח את החץ ולא יודעים להשיבו. כל אחד מהם יודע לשלוח חץ מסוג אחר. ורק איש אחד בקי בכל סוגי החיצים, וגם יודע להסיר החיצים שנשלחים. אותו אחד הוא היחיד המסוגל לרפא את הבת מלכה, על פי הסיפור. ניגונים שונים עלולים לשלח בנו חיצים שונים או לפגוע במקומות שונים בנפש ובלב. יש כאלה שישפיעו פחות, ויש שישפיעו יותר. לא כל דבר שמשפיע על מישהו אחד ישפיע גם על השני. בכל אחד יש מקומות שונים של עצב. אבל מעניין לחשוב שאולי דווקא אותם ניגונים שפוגעים בנו בול במקום של הכאב הספציפי שלנו הם הפתח לריפוי. אולי בגלל זה אנחנו מתמכרים להם, לניגונים הפוגעים.
 
המוסיקאים שולחי החיצים לעיתים יודעים לשלוח אך לא יודעים להחזיר. הם מסוגלים לעורר בנו תגובות חזקות ביותר מבלי להיות מודעים לכך, בלי שהתכוונו לכך, ובוודאי בלי שייקחו אחריות על המעשה. האחריות מוטלת עלינו להוציא את החץ בעצמנו, להפוך את היגון לשמחה, ולצאת מתוך ההתענגות על הכאב אל העונג שבשמחה. שמחה שהיא חזקה יותר בגלל שהיא נבנית מתוך הכאב ולא מתכחשת אליה.
 
וכאן בנקודה הזאת אני יוצאת מן החווה. את המנטרות המגומגמות והנסיעות לאומן אשאיר לאחרים. ו
בן היטב.

חג המוסיקה הישראלית – לא למבינים בלבד!

בשבוע הבא יתקיים חג המוסיקה הישראלית – אירוע מושקע וראוי לציון. במהלך ארבעה ימים, בשלוש ערים שונות (חיפה, אשקלון וירושלים) תינתן אפשרות לקהל הרחב להיחשף (חינם אין-כסף!) אל מיטב העשייה המוסיקלית הישראלית-עכשווית.  מדובר במוסיקה ישראלית מהסוג שממעיטים (אם בכלל) להשמיע ברדיו ולהפיץ בחוצות.  אבל המוסיקה הזו, המוגדרת (באופן אולי קצת מרתיע) כ'אמנותית', היא לא פחות ישראלית ולא פחות משקפת את הזמן, המקום, והתרבות המקומיים. השתקפות זו של הכאן והעכשיו היא המאפשרת נגישות גם למי שלא רגיל לפקוד את אולמות הקונצרטים. 

התוכנית מגוונת ועשירה.

מומלץ ביותר לפתוח את הראש ואת הלב, ולפחות פעם אחת בשנה לבוא ולהצדיע לעשייה תרבותית חשובה מאין כמוה – עשייה שלצערי מכירים ומוקירים לפעמים יותר בחו"ל מאשר כאן בארץ.

 

חג המוסיקה הישראלית תשס"ט

פירוט התוכנית

עבדים של מישהו

מופע רוק הוא סוג של פולחן, תולדה של מסורת עתיקת יומין של חוויות דיוניסיות הסוגדות להוללות. אדם ממוצע בא למופע רוק בין היתר כדי להתרפק על הפורקן, להסיר את המחסומים, ולהרגיש חופשי ומאושר. ובאופן פרדוקסלי, אותו אדם ממוצע, כשיהיה דחוס לתוך קופסת שימורים של מועדון בקרב חבורת סרדינים של קהל, ומשומן היטב בדציבלים גבוהים במיוחד בליווי חומרי טעם וריח, אכן ירגיש נפלא. האליל שעל הבמה יתריס, הקהל הקדוש שמולו יסגוד ויריע, and a good time was had by all. 
באתי למופע של בֶּרִי (נו, סחרוף, אם לא הבנתם) כדי ליהנות מטעמו של הפולחן העתיק ולהיזכר בימים של פעם. הצפיפות בין אנשים לא מוכרים במחסן דחוס גרמה לי להבין למה קוראים למקום הזה, בתחתיתה של עיר בלי ים, "הצוללת". דחוס כמו בגיהנום, אבל מה לא עושים בשביל ברי, ובשביל הפולחן? מתברר שהימים של פעם קרובים יותר ממה שנדמה לפעמים. השירים במופע רובם מוכרים לי עוד מאז. סגידה לברי –  יש. לחדשנות — אין.  ואין בכך כל רע.
וכשהוא מתחיל לשיר "כולנו עבדים" איך אפשר לא להסתכל לרגע מסביב ולשאול: "מה בעצם קורה פה?" מה קורה לפולחן ומה משמעותו כשהאליל שעל הבמה מתריס בדיוק נגד הפולחן עצמו? מה קורה? הקהל ממשיך להזדהות, כאילו היה אומר: "כן, אנחנו יודעים ומודים שזה מגוחך שאנחנו מריעים לך כל כך. מגוחך, עצוב, ואולי אף חולני. אבל אפילו בעניין הזה, אתה כל כך צודק – אתה שר אותנו. ועל זה מודים אנחנו לך ומשתחווים פה לפניך".
חלק מקובל בפולחן הוא היעלמותו של האליל (שלב של הסתר פנים?) מעל הבמה, במעין סיום מדומה שכל מטרתו להביא את קהל המתפללים לעוצמות חזקות עוד יותר. האליל נעלם כדי לתת לנו הקהל הזדמנות לשכנע אותו בדיוק כמה אנחנו "מחכים למנה הבאה". הפעם זה הוליד רגע קסום שבו נעלם הגיחוך העצמי לטובת גאווה ישראלית שורשית וטהורה. קריאות סתמיות ושריקות נעלמו כליל למשמע קול רם וברור מאמצע החדר: "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא", שר מישהו בקולי קולות. ללא תיאום מוקדם, ומול במה ריקה, הצטרף הקהל כולו כאיש אחד לאותו קול בשירת "עוד חוזר הניגון" מתחילת השיר ועד סיומו. לא היה אחד שם שלא ידע לשיר במדויק את מילותיו הקנוניות של נתן אלתרמן ללחנו של נפתלי אלטר, הלחן שברי נוהג לבצע.
באותו רגע הרגשתי שלו אלתרמן היה שם איתנו גם הוא היה מתגאה בנו ומצטרף. קמו בי לתחייה תובנות ששמעתי בהרצאה מפי ניסים קלדרון בעניין מקומו של הרוק הישראלי בשימור השירה העברית הספרותית ובהנחלתה. הרגשתי גאווה, הרגשתי אחווה, הרגשתי חירות. 
ברי נתן לנו את כל החופש שבעולם. הוא הקפיד לא לחזור לבמה עד שסיימנו את השיר במלואו.  וכשחזר – חזר לבדו. בלי חברי ההרכב. ועליו  –  גיטרה אקוסטית, עממית, בניגוד לחשמליות שאיתן התפרע קודם לכן. העם התפלל והאליל נענה, והוא ניגן לנו אותו שיר ששרנו בעצמנו, והשיב לנו במטבע לשון דומה מתוך כבוד מיושב בגרסה כמעט לגמרי unplugged.
יצאתי מהמופע כשידי ריקות ועירי רחוקה, ועם ידיעה שאכן לא פעם סגדתי אפיים גם למושאים פחות ראויים מצמרת גשומת עפעפיים. אך עם תחושה בלב שהדרך עודנה נפקחת ופוקחת. ועכשיו אני מחכה לעונג הבא.

את פתח לו

מבחן אמריקאי:
ילדה בת חמש שזה עתה נכנסה לגן חובה התחילה ללמוד נגינה בכינור. מהי התשובה הנכונה?
א.    הילדה מאוד מוכשרת.
ב.     אמא שלה קצת אכזרית.
ג.      שתי התשובות נכונות.
ד.     אף תשובה לא לגמרי נכונה.
 
בעיניי, התשובה היא ד. בתי הבכורה בת החמש התחילה לפני כשלושה חודשים לימודי כינור, לא בגלל שהיא מוכשרת במיוחד. יכול להיות שהיא כן. אבל גם מאד יכול להיות שלא. ואני? אמא אכזרית? מנסה לכפות עליה חלומות ילדות שלי שלא התגשמו? לא בדיוק. נכון שמגיל צעיר מאוד הכנסתי לה לראש את הרעיון של לימודי מוסיקה בכלל, וכינור בפרט. אבל הורה הוא גם מחנך, ומותר לו למחנך להציע לילד רעיונות, ומצווה על המחנך להפגיש בין הילד לבין מגוון האפשרויות הרחב ביותר שעולם שלנו מציע.
רובנו מלמדים את ילדינו שבגיל שלוש מתחילים ללכת לגן, ובגיל חמש הולכים לגן חובה, ובגיל שש לבית הספר. רובנו גם מרגילים את ילדינו מגיל צעיר שעליהם לאכול פירות וירקות. חלקנו גם נותנים דוגמה אישית ומחנכים לתרבות של אכילה בריאה מתוך הנאה משותפת. אחרים קצת יותר נאבקים ונאלצים מדי פעם לשכנע, "גם אם זה לא טעים, זה בריא, ואם לא תאכל איך תהיה גדול וחזק?"
מעטים הם ההורים שיקראו להתניה הבסיסית הזאת 'שטיפת מוח'. גם אם איננו מרוצים ממערכת החינוך הישראלית, אנו מרגילים את ילדינו לחיות במערכת החברתית הנורמטיבית שבה ילד מגיל שלוש הולך לגן ומגיל שש לבית הספר, וזאת מבלי לשאול את הילד אם מעניין אותו ומתחשק לו ללכת לשם, ללמוד לקרוא, לשחק עם ילדים אחרים ועוד. וגם כאשר הילד מעדיף במבה, ביסלי ושוקולד אין אנו מעלים בדעתנו להסתפק בנטיות הטבעיות הללו, אלא מתעקשים לכלול עוד כמה אבות מזון בתזונה היומית של ילדינו.
אני, מגיל צעיר מאד הרגלתי את הבת שלי שבגיל ארבע מתחילים ללמוד מוסיקה (בחוג טרום כלי) ומגיל חמש מתקדמים ובוחרים כלי נגינה אותו נלמד, ושהכי טוב שכלי זה יהיה כינור. לכן, היה לה טבעי וברור שבתחילת גן חובה היא תתחיל גם ללמוד כינור. ולשיעור השבועי בקונסרבטוריון היא הולכת בשמחה וברצון.
אינספור מחקרים מדעיים מוכחים כי ללימודי המוסיקה תרומה אדירה להתפתחות הילד. מחקר מסוים הוכיח כי ילדים בני 7-10 הלומדים לנגן בכינור מצליחים ומתפתחים טוב יותר בכל תחומי הלימודים והחברה מילדים אחרים בני אותו גיל שאינם לומדים כינור. מחקר אחר השווה בין בני 7-8 שלמדו נגינה בפסנתר לעומת בני אותו גיל שלמדו מחשבים. התוצאות הראו באופן חד משמעי הבדל ניכר לטובת מיומנויות המקלדת המוסיקלית לעומת המקלדת הטכנולוגית בשיפור יכולות הלמידה ובהתקדמות הלימודית, החברתית והרגשית של הנבדקים.
מבחינה קוגניטיבית, רגשית, חברתית, אינטלקטואלית ומוטורית כבר ברור למדענים מכל העולם שהמוסיקה מועילה מאד בהתפתחות הילד – כל ילד.
האם אני רוצה שהבת שלי תהיה מוסיקאית? לאו דווקא. רק אם זה מה שהיא תרצה. אבל אני מאמינה שלימודי כינור מגיל צעיר הם קרש קפיצה לחיים – לכל חיים בהם היא תבחר.
האם לכל ילד מתאים הכינור? ברור שלא. אבל בעיני זהו הכלי הכי מועיל מבחינה התפתחותית, ולכן ילד שמוכן ללכת על זה ונהנה מזה רצוי לאפשר לו, ולתמוך בו ולעודד אותו להמשיך בזה לפחות כמה שנים. ישנם גם כלי נגינה אחרים המועילים, ואם ילד חפץ דווקא בהם זה בוודאי בא בחשבון – במקום הכינור, אחרי הכינור.
מובן שהרבה מהיחס של הילד תלוי ביחס של ההורה, ושל המורה. חובה למצוא מורה טוב בעל ניסיון בהוראת הגיל הרך.
כמה זה עולה?
לימוד קבוצתי עולה פחות מחוגים אחרים שבהם אנו משקיעים בלי לחשוב פעמיים. אני מאמינה כי ייתכן שבהשקעה זו נחסוך מעצמנו עלויות עתידיות של אבחונים ושיעורי עזר.
לסיכום – ילד שלא ראה אף פעם כינור, לא שמע כינור, ואפילו לא שמע על הדבר הזה שנקרא כינור, בחיים לא ייגש להוריו ויבקש להירשם לחוג כינור. ילד כזה הוא בעיני "שאינו יודע לשאול", שלגביו התורה מצווה אותנו "את פתח לו". ויפה שעה אחת קודם.
 
 

מי מפחד מאנסמבל?

שבוע אחד בסוף הקיץ הירושלמי: ביום שלישי היה זה שם-טוב לוי שהביא איתו את ה'אנסמבל' להופעה מסובסדת באמפיתיאטרון הפתוח של גן הפעמון. יומיים אחר כך, ביום חמישי, מרחק חמש דקות הליכה משם, בין קירות האולם הצר של בית הקונפדרציה, הופיע 'אנסמבל' אחר – זה שהתקבץ סביב שם שרובכם בטח לא מכירים: היוצר והמוסיקאי רונן שפירא (הופעה בסבסוד משרד החינוך). לילות הקיץ הירושלמיים מזמנים מפגשים מוסיקליים משובחים מזנים שונים ומגוונים כמעט כמו תושבי העיר. השימוש המשותף בכותרת 'האנסמבל' – שפירושו המילולי, אוסף נגנים שהתקבצו למטרה מוסיקלית משותפת – מלמד משהו על המשותף שבשוני, ומאותת על צמצום הפער בין הפופ לאוונגרד.

הישראלי הממוצע אולי כבר לא רואה את שם-טוב לוי כפופ. לאותו ישראלי ממוצע קשה אולי לכלול תחת ההגדרה הזו מינון כל כך גבוה של מוסיקה ללא מילים, שלעיתים נמשכת יותר משלוש-ארבע דקות. יש במוסיקה של לוי נגיעות קלאסיות, נגיעות ג'אזיסטיות, ונגיעות אתניות. מה נקרא היום פיוז'ן (כלומר תרכובת).
ההופעה החדשה משווקת תחת הכותרת 'שם-טוב לוי והאנסמבל', שם שמעיד על המיזוג.  מדובר באמת באוסף של נגנים אשר מייצגים בגופם ובכליהם את האיחוד שבין מזרח (עוד) למערב (גיטרה חשמלית) ושבין האווירה אתנית (כלי הקשה והמקצבים) לאווירה הג'אזית (קונטרבס מתהלך; במיטב מסורת ה-walking bass). הגיוון בחומרים מעלה את הרמה המוסיקלית, מוסיף עניין ומורכבות, ויוצר חוויית האזנה עשירה. המעטפת הקלילה-משהו משאירה את החומרים המוגשים באזור הפופולרי, הנגישה והניתנת לעיכול של קהל רחב. 
קהל אחר לגמרי פקד את הופעתו של אנסמבל אחר לגמרי, זה שעובד תחת שרביטו של היוצר רונן שפירא, חתן פרס ראש הממשלה למלחינים משנת 2004. הנגנים שעולים עם שפירא לבמה מכונים אף הם 'אנסמבל', וברובם מחזיקים כלים זהים או דומים לאלו שעלו לבמה עם שם-טוב לוי. החבורה האקלקטית של שפירא כוללת: עוד, גיטרה (הפעם מנוגנת גם בקשת ולא רק במפרט), כלי הקשה אתניים, צ'לו, ויולה, כינור, פסנתר מושווה ומכוון, ועוד פסנתר פחות מכוון. עיקרון הפיוז'ן קיים גם כאן: שפירא לא מפחד לשלב כל רעיון מכל עולם מוסיקלי שהוא מכיר ביצירותיו, והוא מכיר הרבה. השוני הוא בתעוזה ובמעטפת.
המוסיקה של שפירא נועזת וחדשנית. כאן מעלה חיוך ואך צחוק טהור של שמחה, וכאן מעלה דמעה.  חוויית ההאזנה מתמזגת עם המימד הוויזואלי של צפייה בנגנים שאוהבים להפתיע את הקהל, ולפעמים גם זה את זה.  ענן של ריכוז עוטף את הבמה, אינטראקציה חיה בין הנגנים, ואנרגיה שפשוט נוצרת יש מאין מתוך הצלילים וביניהם.
השוני בין שתי הקבוצות המוסיקליות המתוארות גדול מאד. אך מרתק יותר לחשוב על המשותף שביניהם שמתחיל מעצם השימוש בשם 'אנסמבל', שם שמעיד על עשייה מוסיקלית משובחת מהסוג הישן. פעם, לפני שהיו תזמורות סימפוניות ופילהרמוניות, והרבה לפני שהיו להקות, מוסיקאים היו מתקבצים באופן מזדמן, או חצי מזדמן, כדי לעשות מוסיקה ביחד. בתקופה העתיקה מלחינים לא נהגו להגדיר או לכתוב תפקידים לכלי נגינה מסוימים. אם וכאשר המוסיקה היתה כתובה היא היתה מיועדת לכל קבוצת כלים או זמרים שתימצא – לכל אנסמבל שיתגבש.
הפריצה ההולכת וגוברת של מסגרות ההרכבים המוסיקליים המקובעים (כמו התזמורת, שלישיית הג'אז או להקת הגיטרות) ניכרת הן בצד הפופולרי של המתרס המוסיקלי, הן בצידו האמנותי. הוספתם של כלי הניגנה האתניים פותחת אפשרויות חדשות מבחינת השפה המוסיקלית ומולידה מפגשים אנושיים-תרבותיים מרתקים המעודדים הרפתקנות יצירתית חדשה. העובדה שההתרחשויות הללו לא מוגבלות לזירה מוסיקלית בודדה יש בה כדי לקרב בין זירות שהיו עד עכשיו רחוקות או זרות.  ויותר מכך, יש בה כדי לקרב לבבות של מאזינים מזירה אחת לשכנתה.
אם לשם-טוב לוי יש 'אנסמבל', אז אולי 'אנסמבל' זה לא דבר מפחיד כל כך?