טלפון אחד בשנה

שלהי אלול והטלפון מצלצל מעט יותר מהרגיל. מתוך העומס הכרוך בתמרון בין עבודה, ילדים ובישולי חגים אני מתפתה לא לענות, ובסוף נכנעת לסקרנות של מספר לא שגרתי.

"שלום. המורה?", קול קורא מן העבר.

איך לא ניחשתי. כבר יותר מחמש שנים בלי לפספס, אותו בוגר שהיה פעם תלמיד מתקשר בערב ראש השנה לאחל שנה טובה. במשך השנה אנו לא מדברים וגם לא נפגשים. אני כבר מזמן לא מלמדת בבית הספר ההוא, והוא כבר מזמן התגייס, השתחרר, התחתן, הוליד ורכש מקצוע. אני השתניתי לפחות חמש פעמים, והוא? רוב הסיכויים שהשתנה לא פחות אם לא יותר ממני. אבל דבר אחד נשאר: הטקס השנתי של חילופי מילים לתוך השפופרת.

האמת היא שבהקשר של שיחות תקופתיות מזדמנות אינני חסידה גדולה של הטלפון. המרחק – פערי הזמן והמקום, והעיוורון שבדיבור מרחוק – מבלבל אותי. בשיחות שכאלו, המילים שנזרקות מצד לצד מתאמצות לפעמים לגשר על הפער, ולרוב ממלאות אותו באופן מלאכותי עד מאולץ שמשמר במקרה הטוב את הנימוס. אבל בשיחה השנתית עם התלמיד/בוגר המתמיד, המלאכותיות הזו מבורכת ולא מאוסה: הפער הוא טבעי ואין רצון של ממש לבנות גשר אמיתי. שיחה זו היא מחווה – אות וזכר לקשר שהיה, הערכה מתוך וזיכרון וזיכרון של הערכה. וכדי לחוות את זה, שווה לענות ולספוג את המבוכה הקלה. שווה מאוד.

לאורך השנים זכיתי לעוד כמה שיחות מחווה שכאלו – לא כולם מתמידים כמו ההוא, אבל גם אלו המזדמנים מתקבלים תמיד בברכה, ומאירים לי את הלב לא פחות. תלמיד/בוגר אחד פעם אף 'קרא לילד בשמו' וכינה את השיחה בינינו "סוג של אזכרה". אהבתי את הביטוי ואימצתי אותו בליבי: "שיחות אזכרה" – רובד נוסף של פרק 'הזיכרונות' מתפילות ראש השנה.

שיחת אזכרה ממוצעת היא די סתמית. היא מתמצת בשאילת שלום הדדית ובעדכון מקוצר ושטחי על 'איפה את/ה היום'. רק לפעמים מתגנבת לשיחה נימה של תודה מאוחרת על חסד נעורים שלא היה לגמרי מובן בנעורים עצמם. 'תודה' איננה מילה שתלמידים מרבים לומר כלפי מורה בהיותם תלמידים, וגם בפי הבוגרים אינה נפוצה. מורה טוב לעולם אינו מצפה לה ובוודאי שאינו מבקש אותה. אבל לפעמים הרטרוספקטיבה וטקס האזכרה המדומה – כמו באזכרה אמיתית למת – מאפשרים לומר את מה שלא נאמר פעם. אלו הם רגעים של ברכה שאני מאחלת לכל מורה באשר הוא. ברבות השנים למדתי לשמוע את התודה גם בשיחות הסתמיות שבהן היא לא נזכרת בכלל במפורש, וגם זו ברכה שאני ממליצה ומייחלת לכל עמיתיי.

כיום, אחרי שסגרתי ופתחתי כמה פרקים אחרים בחיי, עולה בי הרצון לבצע מחווה הפוכה: פעם בשנה למצוא את הדרך, או להמציא את הטקס, שבו מורה מן העבר תוכל לפנות לתלמיד מפעם ולהודות לו:

תודה לאותו תלמיד שלימד אותי לשתוק. תודה לאותו תלמיד שלימד אותי לדבר. תודה לאותו תלמיד שלימד אותי לשיר. תודה לאותו תלמיד שלימד אותי לבכות. תודה לאותו התלמיד שלימד אותי לרצות לשמוח. תודה לאותו תלמיד שהאמין בי יותר ממה שהאמנתי בעצמי. תודה לאותו תלמיד שראה בי את האור. תודה לאותו תלמיד שהראה לי הקשבה אמיתית מהי. ותודה לאותו תלמיד שאפשר לי להקשיב לליבו ומתוך כך להכיר את ליבי שלי.

האמרה שהפכה לקיטש "מכל תלמידי השכלתי" קטנה מדי עבורי. רגעי השיא שלי בהוראה היו כאלו שבהם צמד הניגודים 'נתינה' ו'קבלה' הפכו למילים נרדפות. ואם, פעם בשנה הם נזכרים ומצלצלים את תודתם, הרי גם אני מבקשת לשדר גם את שלי.  בשביל זה יש בלוג:

שנה טובה מאוד, וזיכרונות מתוקים, לכם תלמידיי שהפכו בוגריי שהפכו ידידיי ועמיתיי.

                   בהערכה רבה עד בלי די,

                                                        המורה אמירה

למהירי לב

על הספר "אם רץ לבך" מאת אלחנן ניר, הוצאת ידיעות, 2011 

חבורה צעירה ומגוונת יושבת על כוס קפה, או כל משקה אחר; יושבים לרוב לאור ירח וכוכבים; יושבים ודנים דברים שברומו של עולם: של עולם הזה ועולם הבא. למעשה, חבורה זו מתקבצת לה (בגרסה חיה ולעיתים בגרסה וירטואלית) כדי לייצר ביחד את המשמעות הקיומית של עולמו הפנימי של כל אחד מהחברים. זאת חבורה של ידידי נפש – בעיקר של אנשים יוצרים – שאספתי לי לאורך הדרך, שהמשותף לכולם הוא דיבור טבעי ושוטף בממדים גדולים של נפש ונשמה ושל קיום ויקום. לגבי לא מעט מהחברים בקבוצה מופלאה זו הנושאים הגדולים באמת קטנים עליהם – סודות הקיום והיקום, החיפוש האינסופי, השאלות הנצחיות. בממד הזה מתרחשת רוב האינטראקציה ביניהם, ובמישור הזה הם מרגישים הכי בבית והכי ביחד. חוויות משמעותיות שזכיתי להן בקרב קבוצה זו לימדו אותי משהו על גדלות. יש אנשים שהדברים הגדולים ביותר בעולמנו המופלא קטנים עליהם. לגבי אותם האנשים הנפלאים הצד השני של המטבע הוא לעיתים שהדברים הקטנים – הפשוטים, היומיומיים – גדולים עליהם. תן להם להגיב, להפנים, לעבד מצבים אנושיים מורכבים –ומתוכם הם יולידו משמעות, זיכוך והארה. שלח אותם לקנות כיכר לחם וליטר חלב במכולת והם עלולים להסתבך.

ביהדות, מסתבר, הסוד הזה ידוע כבר מזמן עד כדי קיומה של מסורת מחשבתית של דורות המשרטטת בדיוק רב מטולטלת נצחית של ניגוד משלים הנקרא 'רצוא ושוב'. החבורה שתיארתי לעיל היא אולי התגלמות עכשווית של קבוצת אנשים שמרגישים נוח מאוד ב'רצוא', אך מבולבלים ולעתים גם מתוסכלים מהאפשרות או ההכרח של ה'שוב'. ואין זה פלא שאצל אנשים יוצרים צעירים בגופם ובליבם המאזן נוטה לשם. לאנשים כאלו בדיוק ספרו החדש "אם רץ לבך" של אלחנן ניר – יוצר צעיר בעצמו – הוא נכס יקר ביותר. בכתיבה רהוטה המאזנת בדיוק חינני בין האישי למקצועי, בין ההיסטורי לכאן ועכשיו, בין מדעי היהדות לבין מדעי הנפש, מסכם ניר את מסורת ה'רצוא והשוב' מימי התנ"ך והתלמוד דרך אבות החסידות ועד לרבנים המרכזיים של היהדות המודרנית.

ניר מתמצת רקע עשיר על כל אחת מהדמויות במסע, ממקם אותה מבחינה היסטורית והשקפתית, ואף משרטט קווים מרומזים לדמותם האישית. את המסע הוא מוביל כמורה דרך בקי ונאמן – בשפה פשוטה וקולעת המשקפת ידע מקיף ומעמיק וגם אהבה אישית לנושא. האיזון בין ניגודים שמאפיין כלכך את הכתיבה מבטאים את המסר האישי שיוצא מבין השורות; מסר של יוצר צעיר שמכיר היטב את ה'רצוא', שלמד להכיר וגם להוקיר את ה'שוב', ויותר מכל מאמין שהניגוד הוא הכרחי אך גם משלים. הסקירה של הנושא היא שיטתית – לעתים ברוח אקדמית של ממש. יחד עם זאת, הקריאה בהירה ופונה לציבור הכללי, גם למי שאין לו רקע במקורות היהודיים.

פרק אחר פרק נחשפים דיוקים חדשים בהגדרת צמד המושגים, בתיאורים של חוויות 'רצוא' וחוויות 'שוב', ובהמלצות לקביעת המינון המומלץ לאיש הישראלי הרוצה לחיות חיי קודש, אך להמשיך לחיות בעולם הזה בלי להיסחף בטעות או במכוון לעולם הבא. בעידן של שיפור עצמי ורוחניות חובקת עולמות היה ניתן לקטלג את הספר הזה כמדריך מעשי נוסח עשה-זאת-בעצמך: כיצד לחיות את השמים מבלי לאבד את אחיזת הרגליים על הקרקע. ככזה, אפשר היה להמליץ עליו משני הכיוונים כאחד – למומחי ה'שוב', כיצד להעמיק משמעות הקיום בהבנת מהות ה'רצוא' וחתירה לעיסוק בגדולות מצד אחד, ולחסידי ה'רצוא' – כיצד לאזן במעט את קיומם ולהקל על המפגש עם הדברים הקטנים מצד שני.

אך חלק לא מבוטל מהספר עוסק לא ב'כיצד' אלא ב'מדוע': מדוע אין להסתפק ב'רצוא', מדוע חייב אדם למצוא גם רגעים של 'שוב'. מהבחינה הזאת, אם לראות בספר משהו מהז'אנר של מדריך למטייל, יהיה זה מדריך שמבסס שוב ושוב את הצורך בדו-קיום ובאיזון בין מציאות אישית של 'רצוא' לזו של 'שוב'. נטייה מסוימת לחיזוק ה'שוב' הוא אולי בעיני קוראת זו בלבד ואולי באמת יש איזה קסם של מונה ליזה בעיצוב הדברים שיצליח לחייך לכל קורא קודם כול מן הקצה היותר טבעי לו.

כחברה בחבורה של 'רצוא' מצאתי קריאה חשובה שיסודה הציווי "שוב לאחור!". אך מצאתי גם הבטחה לשמירת הרצוא שכבודו במקומו יישאר גם במציאות השוב. ואולי זה הסוד היקר ביותר שמוצע כאן: סוד מקומו, היקפו, וגדולתו של כל צד: מפת דרכים אשר גבולותיה מסמנים את גדולתם של הדברים הקטנים לצד קטנותם של הדברים הגדולים, ומבטיחה בזאת קיום של משמעותיות-מעשית ומעשיות-משמעותית.

כל עוד בלבוב פנימה

פורסם במוסף "שבת", עיתון מקור ראשון, שבת נחמו, י"ג באב תשע"א

חמישים נגנים וזמרים, בני עשרים עד תשעים שנה, משמונה מדינות שונות, על במה אחת, מנגנים שבע שעות רצופות של מוסיקה יהודית ופסוודו-יהודית. זה מה שהביא אותי עם חברי "אנסמבל תפילאלת", לבלות שלושה ימים בעיר לבוב שבאוקראינה, לשעבר בירת גליציה. לבוב, ובגרמנית למברג, נקראה על שם לב, בנו של השליט שיסד אותה במאה ה-13. לב הוא אריה, וזהו הסמל העירוני המתנוסס בכל פינה בעיר. לבוב היא עיר ציורית וקסומה המשמרת טעם אותנטי של אירופה של פעם וניחוח של מורשת יהודית עשירה וכאובה. תעשיית התיירות עדין לא פגעה בעיר, וכדי שזה ימשיך לא לקרות – ואך ורק בגלל זה – לא אמליץ לכם על המקום. לחוויה היהודית תמשיכו אתם לנסוע לאומן או לוורשה; לחוויה האירופית תמשיכו לחיות באשליה שנשאר משהו אותנטי בווינה או בברלין; ולשילוב בין שתי החוויות תמשיכו אתם לנסוע לפראג. את לבוב תשאירו לי. תשאירו לי את עיר האריות בדיוק כמו שהיא.

סיפרה לי פעם חברה ישראלית שרק כאשר שהתה בחו"ל הבינה מה זה להיות יהודייה. במהלך שלושת ימי חג המוסיקה היהודית בלבוב (LvivKlezFest) פגשתי מעט יהודים שיודעים מעט על יהדות, והרבה מאוד לא-יהודים, ספק-יהודים או כמעט-יהודים שיודעים הרבה (חלקם הרבה מאוד) על פולקלור יהודי, ומעט על יהדות. בעיר שדמם השפוך של יותר מ-300 אלף יהודיה זועק מכל אבן מאבניה, בהרמוניה דיסוננטית עם סבלם ומותם המיוסר של עוד אלפים רבים מתקופות קדומות יותר, כל צליל שבקע מן הבמה הסמוכה לחורבת בית הכנסת העתיק וכל ריקוד ומחיאת כף שעלו מן הכיכר ההומה שמולה הדהדו אצלי כחסד של אמת לעילוי נשמת קדושים. תערובת של בכי, יללה, תפילה, צחוק ושמחה שהתמזגו לחוויה שנדמה שרק המילה "יהודי" איכשהו נוצרה להכילה.

על מרתף החורבה שבה היה פעם בית הכנסת המפואר "השושנה הזהובה" שומר היום אדם שקורא לעצמו "מלך שוחט" (אולי מסורת דהויה למעמד האצילי של השוחט בקהילה היהודית הקדומה?). הוא מאכלס את המקום פן יחמדו את הקרקע לבניית בית מלון או מקום מסחר. במבנה הסמוך לחורבה נמצאת "המסעדה היהודית" של לבוב – מקום שהוא שיעור מרתק בקשר בין עיצוב פנים לאווירה. במסעדה היהודית של לבוב אין אוכל כשר. גם לא מנות מהמטבח היהודי. אבל בימי הפסטיבל חיכו בפתח כמה מגבעות שחורות שמודבקות להן פאות מסולסלות, מוכנות לילדים או מבוגרים הרוצים להשלים את החוויה. אוכל כשר אין, אך גאווה ושמחה יהודית, וכבוד של גויים לפולקלור היהודי, יש ויש. ואולי זה לא רק בימי הפסטיבל העכשווי. על חזית הבניין שבפתח הרחוב היהודי הראשי מונומנט נדיר של מעין חותמת ענקית חרוטה באבן, והוא אישור רשמי מטעם שליטי לבוב במאה ה-17 ליהודים לסחור בחופשיות. מסומנים ורדופים לאורך הדורות, זכו יהודי לבוב גם פה ושם לרווחה ואף לעושר, ואולי גם אושר וכבוד. 

באופן מקרי לגמרי, כחודש לפני הנסיעה המיועדת לאוקראינה פגשתי בארץ נגן כליזמר הולנדי שסיפר לי על להקת הכליזמרים שלו הקרויה להקת "הגויים". השם החינני והקולע, שכשמו כן הוא – כותרת להרכב נטול יהודים – מתמצת משהו מהותי בתרבות הכליזמר המשגשגת היום ברחבי אירופה. הרושם שלי הוא שכשנֵי שלישים מנגני הסגנון המוכר כיהודי הם באמת גויים. כך גם בפסטיבל בלבוב. יזמי ומארגני הפסטיבל הם אנשי הארגון היהודי המקומי "חסד אריה" (ביומיום קוראים להם בקיצור אנשי ה"חסד"), המתפקד כמתנ"ס יהודי עירוני במרכז לבוב, לא ליהודים בלבד. ימי הפסטיבל החלו באירועים סגורים לאינטראקציה בין האמנים האורחים ואנשי "חסד" – מעין גיבושון שמקדים את השיא של הנגינה על במה עירונית מרכזית הפתוחה לקהל הרחב. בכל האינטראקציות הללו התמזגו יהודים עם לא-יהודיים ללא אבחנה וללא מחיצות כאשר כולם גם יחד מפגינים נוחות ואף התלהבות בשירה משותפת ביידיש ובשפה ריקודית רוויית תנועות חסידיות.

המוטיב המרכזי של הפסטיבל הוא החתונה היהודית. ביום ההופעה בשעות שלפני ההופעה המרכזית יצאו אנשי "חסד" לרחובות הרובע היהודי ההיסטורי של העיר, מחופשים ליהודים של פעם, במעין תיאטרון רחוב להמחשת ההתרגשות והשלבים לקראת חתונה יהודית. החלק הזה של היום הסתיים בתהלוכת חתונה פיקטיבית המובילה הישר אל מקום חורבת בית הכנסת שהיה ואיננו, שם בכיכר הסמוך הוצבה מבעוד מועד הבמה. בסיום ה"חופה" הבמה נפתחה לרצף הופעות של האמנים האורחים שהביאו איתם שלל התייחסויות מוסיקליות למסורת הכליזמר היהודי. שירים ביידיש לעיתים בהגשה פסודו-אותנטית, ולעיתים בעיבוד ג'אזיסטי; ניגונים חסידיים בטעם של פעם או בתיבול רוקיסטי; וכל העת הריקודים, השמחה וההתלהבות שבכיכר שמתחת לבמה לא היו מביישות שום חבורת "משמחים" בחתונה בארץ.

בהיותנו נציגיה הראשונים של ישראל בתולדות הפסטיבל הצעיר הזה (השנה היתה שנה שלישית לפסטיבל), ביקשו לייבא דרכנו רוח מזרחית, לצקת לתוך הצ'ונט המוסיקלי קורטוב של פיוט – קצת חוואייג' לקפה – טעם זר לחך הממוצע שעל הבמה ושבקהל כאחד. אנשי 'תפילאלת' – הפייטן יאיר הראל, שהוא גם מנהל אתר "הזמנה לפיוט" והמנהל האמנותי של פסטיבל הפיוט, וחבריו נורי יעקבי ויונתן ניב מקבוצת "האומן ח"י" של פרופ' אנדרה היידו – מוכרים בארץ ובחו"ל כיוצרים-מבצעים המרבים לעסוק בחיבורים חדשניים ונועזים בין מוסיקה ליהדות. אליהם הצטרפו הכנרת כרמל רז, דוקטורנטית ישראלית באוניברסיטת ייל, ונגן העוד ירדן ארז, שניהם יוצרים-מבצעים בזכות עצמם. סקרנות רבה הצלחנו לעורר לא רק באישיות המוסיקלית, כי אם מעצם היותנו סוג של יהודים של ממש – לא רק במובן ההלכתי, כי אם בשיוכנו לארץ היהודים ובדיבורי חול שוטפים בשפת הקודש. הרבה כבוד נתנו לנו בניסיון לגשר על פער תרבותי קיצוני וקשיי שפה בכל מהלך שהותנו. ולמרבה הפלא, התיוג הישראלי והנימה הייצוגית לא הוביל לשום דיון פוליטי או רמיזה פוליטית. הדבר בלט לי במיוחד בהשוואה לאירוע דומה שהשתתפנו בו בלונדון באביב האחרון, שם תודרכנו כיצד (לא) להגיב למפגינים הפרו-פלסטינים שהתאספו מחוץ לאולם שהופענו בו ושאיימו להסתנן פנימה ולחולל מהומה.

אנשי ההרכבים האחרים נעצו בנו מבטים מסוקרנים מרחוק. "ההרכב מישראל" ייצג בשבילם יותר מכול מפגש מהוסס בין מערב למזרח – מפגש שהיה נדמה שאף אחד מהמעורבים לא לגמרי בטוח איך ייגמר. פערי השפה – המילולית והמוסיקלית – סימנו תחילה מרחק בינינו לבינם. מדי פעם הרגשתי שהם מביטים בנו, כמו יודעים שיש כאן משהו אחר; כמו מודעים להבדל שבין קהילת הכליזמר הממוצעת לבין "יהודים של ממש" שכמונו; הבדל בין מנציחי זיכרון פאר הגלות לבין ילידי הארץ המתחדשת, דור מבשרי הגאולה. המוסיקה היא זו שאט אט עשתה את שלה והפכה את נעיצות העיניים לנימה של קריצה וחיוך מיודד, וזו הובילה לאחר מכן לשיחות היכרות, התיידדות והתעקשות למצוא פתרונות לבעיית השפה המילולית.

וכך, גילנו, למשל, את פיוטר: סולן ההרכב הפולני "כליזמר-הוליכס", שמסתבר, התגייר לא מזמן ועבר ברית מילה רק לפני כמה חודשים. הנגינה היא לוֹ רק ביטוי אחד למפעל אישי רב היקף של תרגום שירים יהודיים לפולנית, חינוך נוער פולני לפולקלור יהודי, ובעיקר מחקר אקדמי על השפעתה של השואה על התרבות היהודית. הוא מאמין שעמי אירופה מלאי געגוע לפולקלור היהודי שקישט רבים מעריו וכפריו לפני המלחמה. הפופולריות של הכליזמר מבטאת לדבריו לא רק משיכה לסגנון מוסיקלי הממזג בתוכו מגוון תרבויות עממיות מזרח אירופיות, אלא גם ניסיון להחיות משהו שחרב גם בעולמם שלהם, הגויים. חיסול היהודים השאיר גם אצלם חסר, ומוסיקת הכליזמר והסצנה הפולקלוריסטית שסביבה ממלאות משהו ממנו.

ההרכבים שהוזמנו להופיע בפסטיבל ביטאו עוד שלל וריאציות של זהות יהודית: יהודים מודעים שמלמדים יהדות בתפוצות מגוריהם המגוונות, יהודים במוצאם ששיוכם המוסיקלי הוא שיוכם הבלעדי לעמם, סולן יהודי שליקט סביבו נגנים כלבבו, צאצאים של משפחות של נישואי תערובות, ואף חבורת צוענים שלכאורה דבר אין להם עם היהדות לבד מהיסטורית הרדיפה המשותפת וסחר החליפין המוסיקלי. גם אנשי ה"חסד" של לבוב לא כולם יהודים, ומבחינתם של רבים מאלה שכן, להיות יהודי מסתכם בשיוכם ל"חסד" ועבודתם שם. אנשי ה"חסד" אף אינם מבליטים שום שיתוף פעולה עם בית הכנסת העכשווי שחי וקיים היום בלבוב ונמצא בשולי מרכז העיר, מרחק עשרים דקות הליכה מהרובע היהודי הישן – מבנה פשוט מבחוץ ומקושט בחן בפנים, שסביבו רב מקומי וקהילה קטנה ודועכת בעלת נגישות, אם גם מסורבלת ומוגבלת, לאוכל כשר.

אין זה מפתיע אפוא שהמילים "כשר" ו"שבת" – מילים זרות ורחוקות – הושמעו בפסטיבל היהודי של לבוב כמעט רק מפינו, האורחים הישראלים – פעם כדרישה, פעם כבקשה, ופעם בפעם כשאלה שבלב, שאלה שסופה חיבוק סלחני לשאינו יודע לענות: שלום פרום ג'רוזלם. האם לא הזמנתם אותנו לחגוג יחד אתכם פסטיבל יהודי?

ההרכב הירושלמי שלנו סגר את הדקות האחרונות של הפסטיבל; הרכב מוסקבאי שנועד לחתימה ביטל ברגע האחרון את עלייתו לבמה בגלל האיחור והגשמים. הזלעפות לא הרפו, על אף הבטחותיהם והפצרותיהם של אנשי ה"חסד", והקהל הרטוב הידלדל. אחרים נשארו להשביע את סקרנותם ולטעום מהחוואייג'. אט אט הפציעו על פרצופי המאזינים סימני המעבר החד משעות ארוכות של צלילי גלות לשפה מוסיקלית של גאולה. מה לרקוד, הם תוהים וגופם תוהה. דבקה? הורה? צעד תימני? הפרייליך כבר לא מספק. עומדים והומים, ורבים מתמסרים לחוויה החדשה: כל אחד מוצא בעצמו פתח.

על הבמה שרים בעברית תפילה של יהודי אלג'יריה:

" עזרנו בשם ה' עושה שמיים וארץ, כי חפץ ה' בידינו יצלח.

תורתנו תהיה אומנותנו ואל שדי בעזרתנו,

תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב.

ברוך אתה ה' למדני חוקיך".

 

אנו, נציגי ארץ ישראל המתחדשת, היונקים מהמציאות הישראלית העכשווית המורכבת, חבורה מגוונת לא פחות ממכלול הפסטיבל במינונים השונים של ההגדרות המקובלות בארץ: כולנו סרבני הגדרות סטנדרטיות, אך בבית נוטים להדביק לכל אחד מאתנו תווית קצת שונה בהקשרים השונים  שאנו חיים בהם: דתי, מסורתי, חילוני, קונסרבטיבי, רוחני-ניו אייג', אתיאיסט — משהו מכל אלו אפשר למצוא בחלקים של כל אחד מקבוצתנו החביבה. להיות "יהודי של ממש" בישראל של היום דורש מידה מסוימת לפחות של הכלת סתירות. הסגנון המוסיקלי, כיאה לתערובת האנושית המבצעת אותו, ממזג מזרח עם מערב, עבר עם הווה, מסורת עם חדשנות – סגנון שונה מ"כליזמר" כפשוטו, רלוונטית ומשקפת משהו מהחיפוש היהודי-ישראלי של ימינו. ביחד על הבמה, הם שרים ומנגנים ואני תומכת מאחור, דימינו שעוררנו נשמות קדושות ממשכבן שבסדקי הריצוף העירוני המתפרק.

בשעת החסד הזו נמוגו דאגות השבת והכשרות ולוח הטיסות. הלב נמלא הודיה למי שהחיינו וקיימנו כחלק מעם חי וקיים; הודיה על שאנו, חברי "ההרכב הישראלי", זכינו ואמנותנו היא כלי למאוויי הנפש הכל כך יהודית שלנו; שתורתנו היא תוכן אמנותנו. והלב נמלא גם באהבה לשותפינו לפסטיבל, שמתוך עולמם האמנותי האישי זכו לטעום משהו מעם ישראל; שבחרו אם לא ביהדות עצמה, בסגנון המזוהה כיהודי; שאמנותם נגעה בתורתנו.

עודנו בלבוב פנימה, בהסעת האמנים שבתום האירוע, נציגי מוסקבה משלימים את המופע שנגזל מהם. בקול גאה ובמבטא סובייטי חזק הם מתחילים לשיר: "כל עוד בלבב פנימה…" דווקא הם – ולא אנחנו – עוררו את ההמנון הישראלי, וסחפו אחריהם את כל יושבי המיניבוס הרב-תרבותי. נפשם כנראה עוד הומייה.

הבדלה עם ג'ון

לני סולומון, "שלוק רוק" ושתי האובססיות שלי

בשעת הדמדומים שלפני צאת השבת נוהגים לשיר את מזמור כ"ג מתהלים: "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר". שמעתי פעם על מנהג מהדרין לעשות זאת שלוש פעמים, בשלושה ניגונים שונים. ספק אם אפילו המהדרין האלו העלו על דעתם לשלב בין מבחר הניגונים לחן כמו "היי ג'וד" נוסח לנון את מקרטני, שמתאים לא רע למבנה המזמור ולמשקלו, וגם לתוכנו. הרי כל מסורת שירת הנשמה של שעת הסעודה השלישית של שבת, המכונה בחסידות שעת רצון הרצונות, עניינה התרפקות על העונג שעוד רגע הולך להיעלם. אכן זהו זמן מתבקש to “take a sad song and make it better”, לפתוח את הלב ולהכניס פנימה את השבת היוצאת, ולהרבות בפזמון חוזר ואינסופי שבו ה"נה, נה נננה נה" יכול בקלות להתחלף בקצת "אַיי, יַי, אַיַיַי יַי". למה לא חשבנו על זה קודם?

 

בדיוק בשביל שידוכים מוסיקליים שכאלו המציא לני סולומון את להקת "שלוק רוק". היא מוכרת בעיקר לקהל אורתודוכסי אנגלוסקסי שנהנה כבר כמעט שני עשורים מה'גיורים' המוסיקליים של מיטב הרוק הלועזי של לני וחבריו. גדלתי בחיק הקהילה הזו, ובצעירותי קלטות "שלוק רוק" ואפילו הופעות חיות שלהם היו חלק מהתרבות המשפחתית. אנחנו, בניגוד לחברים אחרים של אותה קהילה, הכרנו, אהבנו ושמענו (בקלטות ובהופעות חיות) גם את הדבר האמיתי (ממיק ג'אגר לאלטון ג'ון), ובשבילנו "שלוק רוק" הייתה סוג של בדיחה פנימית טובה של יהודים דתיים, מעין פולחן של קאברים עם עקיצה של יידישקייט. בשביל אחרים בקהילה הזו, "שלוק רוק" הייתה דרך לטהר מנגינות "טמאות", ומתכונת "כשרה" לצורך מוסיקה פופולרית "אסורה".

 

אך לא נוסטלגיית הילדות האנגלו-אורתודוקסית הביאה אותי לדיסק החדש של לני וחבריו. כבר בנעוריי השארתי את קלטות הילדות ההן מאחור, בונה את ארון הדיסקים האישי שלי אט אט על טהרת הדבר האמיתי. גם כאשר אחדים מבני משפחתי (שהם היום שכנים של לני) הפצירו בי כי "הפעם את חייבת לשמוע". "אבל זה שלוק רוק!" עניתי להם בבוז, ובכל זאת המשכתי להקשיב לניסיונות השכנוע. "שבת בליברפול", כך אמרו לי שזה נקרא: "אופוס המגנום של לני", כך הסבירו – "תפילות שבת וזמירות שבת בלחנים על טהרת הביטלס: תפור עלייך!"

 

אכן, שבת וביטלס הן שתי חולשות אישיות שלי, שתיהן על סף האובססיה. אבל הילכו שניהם יחדיו? אולי אני בכל זאת חייבת לבדוק את זה.

 

מישהו חכם אמר פעם שכאשר אתה שומע נון-סטופ ביטלס בתוך הראש, אתה כנראה ממש, אבל ממש, מאוהב. אולי מפני שזכיתי פעם לבלות נסיעה שלמה עם אותו חכם בשמיעה רציפה של לא פחות משש גרסאות שונות (כולן של הלהקה המקורית) ל"שדות תות לנצח", אולי בגלל החוויה המשותפת הזאת, וחוויות משותפות אחרות, אני יודעת בדיוק למה הוא מתכוון. ביטלס היא לא להקה, היא דרך חיים – פילוסופיה שלמה שבה האהבה מתפקדת כמפתח עיקרי. כמיהה, רצון בלתי ממומש, געגוע, פספוס, וגם עונג וחסד הן חוויות יסוד שאפשר לבנות מהם עולם ומלואו מתוך השירים: פסקול מושלם להתאהבות הראשונה, אהבת הנעורים, וחלומות של אהבה שאיננה עוד.

 

אומרים על שבת שאין לה בן זוג משאר ימות השבוע: לכל יום יש בן זוג ורק שבת נותרה בודדה. אלוהים לא הפקיר את השבת, אלא ייעד לה בן זוג מיוחד – את עם ישראל. סיפורה של שבת היא סיפור אהבה: בשיר השירים קוראים לזה הדוד והרעיה; בפיוט 'לכה דודי' אלו הם חתן וכלה. איך שלא תקראו לזה, חווית היסוד של השבת היא חוויה זוגית. רגעי השקיעה של קבלת השבת הם רגעי ההתקרבות: הגעגוע עולה על גדותיו והתשוקה בוערת. הרבי מסלונים אומר שלולי הידיעה על התגשמות האהבה שתהיה בשבת עצמה, היו הגעגועים של ערב שבת פשוט בלתי נסבלים. ליל שבת הוא לילה של מפגש אוהבים, ובוקר שבת הוא ההתענגות על היחד. לקראת סוף הצהריים, עת הסעודה השלישית, חשש הפרידה מתחיל להתגנב ללב, ודווקא הסופיות המיועדת של חוויית האינסוף יוצרת את השעה הכי יפה – שעת רצון הרצונות, ניגוני הפרידה. לבסוף עם צאת הכוכבים נאמרת תפילת ההבדלה כהצהרת אמונים למה שהיה וככדור הרגעה למה שיהיה – תפילה שיוצרת אפשרות להתקיים ולהתקדם מעבר לשבת שהייתה, בתקווה והבטחה לשבת נוספת שתגיע רק בעוד שישה ימים.

 

פסיפס החוויות של הזמנים השונים של שבת מתאפיין בעושר רגשי שאפשר למצוא לו מקבילות בשירת הביטלס. פתאום, כשחושבים על זה, לביטלס ולשבת מוטיב אחד – עליות ומורדות רגשי האהבה והזוגיות. גם השבת וגם שירי הביטלס קורצים לעבר מכלול מגוון יותר של קיום, אך תמצית מהות השניים הוא אחד ועיקרם עבודה שבלב.

 

שש שנים עבד סולומון על הרעיון, ובשביעית יצא הדיסק. האלבום "שבת בליברפול" מתחיל ב"שלום עליכם" ונגמר ב"הבדלה", ומכיל בתוכו מסע בזמנים ובטקסטים המאפיינים את השבת האשכנזית הממוצעת – תפילות בית הכנסת לצד זמירות השולחן הביתי. מכל הדיסק משום מה הכי השתכנעתי דווקא מארבע הרצועות האחרונות, המקבילות לרצף של סעודה שלישית עד הבדלה. בשירים אלו מצאתי דיוק אפשרי שלוקח בחשבון לא רק מילים שמסתדרות פחות או יותר בתבנית המלודית-ריתמית, כי אם רמז לחשיבה והצעה רעיונית:

 

זה מתחיל בפיוט הספרדי היחיד בדיסק, ששמו מופיע בטעות בכתיב "התקינו סעודתא" במקום "אתקינו סעודתא", אבל מילא. עיצוב הפיוט הזר לחך האשכנזי לצלילי “come together” המתוחכם עושה כבוד למורשת המזרח, ומשום מה נקלט אצלי כתואם משהו בדינמיות הפנימית של הטקסט.

 

בהמשך, הרצף של מזמור לדוד/Hey Jude, ידיד נפש/Yesterday והבדלה/Imagine יכול בהחלט להתקבל כפרשנות חביבה על חווית הסעודה השלישית וההבדלה. כל טקסט בפני עצמו מכיל בתוכו משהו יסודי ממהות הלחן הנבחר לו: העידוד העדין כמו חיבוק אחרון ב-Jude, הנוסטלגיה המתוקה המכירה בעתיד שתכף מגיע ב-Yesterday והרצון לצאת אל המחר מחוזק ולמצוא עוד דרך להיאחז בחלום, כמו גם המתח האירוני בין Imagine הקורא למחיקת הבדלים בין עמים לבין ההבדלה "בין ישראל לעמים".

 

אלה הרגעים היותר קולעים שיש לדיסק להציע, וגם בהם, היה ראוי להשקיע יותר בעיצוב המוסיקלי בעיבוד ובגימור. הרי גם כשמדובר בקאברים, בעסקי הביטלס יש כבר מסורת ענפה שנעה שמניסיון לחיקוי מדוקדק ועד לאינטרפרטציה חופשית. נדמה שב"שבת שבליברפול" המדיניות היא לא כאן ולא כאן, וזאת חולשה. ההשקעה של "שלוק רוק" הייתה בבחירת נגנים מהשורה הראשונה – אבי סינגולדה על הגיטרות וצור בן-זאב בבאס – והדבר אכן משביח את המוצר הסופי, אך עדיין אין בו כדי לחפות על תחושת חוסר האמירה האמנותית ביחס למוסיקה הקדושה.

 

רגעים מפוספסים יותר רווחים בשאר הדיסק: מצימוד לא מוצלח של "ויכולו" ל-Here Comes the Sun, שעושה עוול לשתי יצירות המקור, דרך מחרוזות בהקשרים תמוהים (כמו למשל Strawberry Fields שזורם לתוך Eleanor Rigby לקדושה של שחרית), ועד להדבקת פזמון  Lucy in the Sky לסוף קדושה של מוסף, דווקא לקטע שאינו נוגע לתיאור השמיים ורק נתפס כחזרה מעצבנת וריקה על מנגינה שעושה הרבה הרבה יותר בהקשרה המקורית. יש גם כמה מקומות של "כמעט": כמו שילוב A Hard Day’s Night, "לילה של יום מפרך", לבתים האמצעיים של "לכה דודי": אסוציאציה כפולה של "ששת ימים תעבוד" והתשוקה המבעבעת של קבלת שבת, וזה כמעט משכנע. גם השתעשעות של צביעת "אל אדון" בצבעי גנו של התמנון (Octopus’ Garden)  כמעט הגיוני בהומור עדין על מחוזו של אלוהים.

 

בסופו של דבר "שבת בליברפול" לא מצליח להמריא מעל לגובה הממוצע והמצופה מתקליט "שלוק רוק" – גובה הבדיחה הפנימית החביבה של השכנים האנגלו-אורתודוכסים. אולי חלק מהשכנים הללו עוד יאמצו אי-אלו מהצירופים המוצעים לרפרטואר שולחן השבת או החזנות הקהילתית שלהם; לא אהיה מופתעת. אבל אני כבר מזמן עברתי לשכונה אחרת. אני השתכנעתי יותר מהרעיון של סולומון מאשר מאופי הגשמתו.  אולי עוד תתפסו אותי מגניבה איזה "Hey Jude לא אחסר" מדי פעם בסעודה שלישית; אבל את הדיסק עצמו כנראה אתן כמתנת בר-מצווה לאחיין הבא בתור שבמסיבתו בוודאי אמצא את לני עצמו על הקלידים.

 

רוק ישראלי בדיאלוג עם אלוהים: המאמר המלא

http://www.itu.org.il/Index.asp?ArticleID=16824&CategoryID=1724&Page=1

שתיקה דור שלישי

הדף הריק – לבן על לבן – הוא השקט שבכתיבה. אבל השקט האמיתי – זה ששורר בחלל האוויר בין שני בני אדם – הוא עשיר בגוונים. לפעמים הוא חור שחור שרק נראה אטום, ובעצם משמש פתח ומעבר אל גלקסיות מרוחקות ונסתרות. לפעמים הוא חד כמו תער בכחול מטאלי זוהר שחותך את האוויר כמו ברק בשמים. ולפעמים הוא אדום לוהט וחמקמק כמו חיבוק שמהסס להתקרב; שנשאר עומד מנגד ומתגעגע.

 

אנו הנשים אוהבות לדבר; אוהבות שמדברים איתנו; צריכות שיקשיבו לנו; צמאות למילה של משוב. ואולי על כך קבעו חז"ל שנשים הן "פטפטניות" – מין "פיט-פוט" של מילה שמכילה בתוכה את הציפייה להדדיות. ואולי מכאן הוסיפו אותם החכמים לספר כיצד מתוך עשרה קבין של שיחה אשר ירדו לעולם, "תשעה נטלו נשים" (קידושין מ"ט). את העשירי מן הסתם השאירו בציפייה וכליון עיניים כמענה או לפחות תגובה על כל התשעה שלהן.

 

אבל כמו שאנו יודעות לדבר, כך אנו הנשים גם יודעות לשתוק: שתיקה רועמת, שתיקה מתחננת, שתיקה שאנו מצפות מכם הגברים להבין. וזה בכלל לא פשוט. הקלישאה הנשית של פנייה ב"אנחנו צריכים לדבר" לרוב ממשיכה לא בדיבור כי אם בשתיקה. שקט שמהצד הנשי מלא עוצמה וציפייה, ומהצד הגברי מתמלא לרוב בבלבול ואי-הבנה.

 

היום, בעידן הסלולארי, העסק של שתיקה הולך ומסתבך. כי כשאת שותקת על הקו יותר מכמה חלקיקי שנייה הנודניק שמצידו השני של הקו תמיד יתקע איזה "הלו, את איתי?" כדי לוודא שהשיחה לא נותקה, וזה כמובן הורס את כל המומנטום. אמנם המדיום של המסרון נותן אופציה חדשה שהיא לעתים כמו חצי-שתיקה – כתיבה חידתית ותמציתית או סמל הבעה – אבל לא פעם מצאתי את עצמי מחפשת אפשרות טכנית לשלוח לידיד הודעת טקסט נטולת טקסט: סמ"ס ריק. זאת כבר שתיקה דור שלישי.

 

יש לי חברים שיודעים כבר מראש כשאני מתקשרת כדי לשתוק. וחלקם אף יודעים בדיוק – אבל בדיוק – איך לשתוק ביחד איתי על הקו. ברגעים קסומים שכאלה אני יכולה לעצום עיניים ולדמיין את חוט הבדיל הנמתח בין עמוד לעמוד, את גלי השידור צפים בין אנטנה לאנטנה, או את הצינור הישן המחבר בין שתי כוסות במשחקי טלפון פרימיטיביים מילדות של פעם. ברגעים כאלו המרחק, העיוורון, והשקט קטנים אל מול זרמי הרגש, המחשבה ותחושת הנוכחות שמציפים אותי.

 

כי שקט הוא לא דממה. הדממה שורשה בהפיכת החי לדומם. דומם הוא בראש ובראשונה נטול תנועה. הדממה היא דלת סגורה; חוסר תזוזה; מוות. לא סתם מתארת התורה את תגובתו של אהרן הכהן למות שני בניו במילה "ויידום" (ולא "וישקוט"). האב המזועזע חווה רגע של מוות גם בתוך עצמו ועל כן תגובתו מתוארת כדממה. השקט, לעומתה, הוא פאזה שכלולה בה עדיין חיים: משהו עוד זז, גלים עוד זורמים. החלל שבין שני עצמים או בין שני בני אדם יכול להתמלא בשקט אבל יכול רק להתרוקן מן הדממה. במצב של שקט הרבה דברים עוד נמשכים להיאמר ולהתרקם. רק לא במילים. כמו ההבל בין צליל לצבע. בין גלי אור לגלי  קול.

 

בטהובן – שבמהלך חייו עבר למצב פיזי של שקט שבחירשות – המשיך להלחין גם כשהיה חירש. וכבר בשנים שבהן שמיעתו הלכה ודעכה למד להכיר ולהוקיר את ערכו של השקט. לא הייתה לו ברירה. הרבה מיצירותיו המוסיקליות מתארות מאבק, התייסרות ולרוב גם מגיע הניצחון. פרט כמעט שולי ביצירה מפורסמת ביותר שלו הוא רגע מדהים של שתיקה. מעניין כמה מאיתנו אי פעם שמו לב שהסימפוניה החמישית – זאת המכונה בשם "הגורל", עם מוטיב ה"טה-טה-טה – טאה" הנודע – פותחת בצליל ראשון שכולו שתיקה. הפתיחה האמיתית של היצירה היא בעצם "שש-טה-טה-טה – טאה", כלומר הפסקה של שמינית לפני השמעתו של הצליל הראשון ביצירה. האם וכיצד מאזין שלא ראה את דף התווים יכול לחוש בהפסקה הנדרשת בתיווי שרשם המלחין? אולי רק אותו מאזין שיידע לקרוא בהבנה את המסרון הריק בלי לחשוב שחלה טעות טכנית. או אולי אותו מאזין שמזהה וחש בחייו את רגעי השקט שלפני הסערה לא רק במבט לאחור.

 

כמה שקט בעמוד תווים אחד

כמה מאות שנה אחרי בטהובן הפריז המלחין המודרניסטי ג'ון קייג' בהלחינו יצירה שכל כולה שקט. היצירה "4.33" מאת קייג' היא יצירה לפנסתר סולו שנפתח בסגירתו של הפסנתר, למשך זמן קצוב ומדויק של ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות. במהלך הזמן הזה יושב הנגן הסולן ושותק. קולות אי-הנחת – חוסר היכולת של הקהל לשאת שקט אינטנסיבי שכזה – הם שמעצבים את המצלול הייחודי של כל ביצוע שונה של היצירה, כאמירה אמנותית יוצאת דופן חזקה אם כי מעט משונה.

 

יכולתו של אדם לשתוק עם עצמו הוא חלק מחוסן ה'עצמי' שלו, ותורמת בוודאי גם לבריאות הנפשית שלו. יכולת של שני אנשים לשתוק ביחד, להקשיב אחד לשקט של השני, או לתת לשקט למלא את החלל שביניהם צובעת את הקשר שביניהם בגוונים עשירים של עומק. כי במקום שנגמרות המילים השקט מתחיל. אנו מרבים לדבר על כוחן של מילים. ואולי לעיתים כדאי להזכיר לעצמנו לשתוק על כוחה של השקט.

ויש פרחים שהם האינסוף

אולי זה לא מקרה שעונת הזיכרון הלאומי הישראלי נופלת בעונת הפריחה. כי פרחים – כמו חופים –  גם הם לפעמים געגועים.

אזכורי פרחים מקשטים בשפע את שירי הזיכרון שלנו, והדימויים לובשים מגוון צורות וצבעים. "יש פרחים שעד אינסוף נשארים במנגינה", ומזכירים בכך את הנופלים יפי הבלורית ועלי הכותרת. נערינו היפים  – "פרחי האור שלנו" – ואצילי הקרבות מדומים לפרחים שאותם אסור לקטוף. אך מעבר לדימוי של יופי שנקטע בשיאו משמשים הפרחים גם עדות ויזואלית מוחשית המנגידה בין עבר והווה. לעתים זהו העבר שלפני המלחמה, עידן התם ואהבה עת "הוא קטף לך פרח", ועת היו "ידיו מלומדות בפרחים" – זמן שנותר כעת, בהווה של השכול, כזיכרון וגעגוע. ולפעמים מצויים הפרחים בנוף העכשווי או העתידי כעדות אכזרית אך גם מעודדת שהחיים – הפריחה  של ההווה או העבר– ולא המוות של אתמול, הם שניצחו.

מה יש בהם ביצורים הצבעוניים העדינים בני החלוף שמצליח לעורר בנו כל כך הרבה כאב, תקווה, עצב ושמחה בעת ובעונה אחת? בפרק הפתיחה לאחד המדריכים הרוחניים החדשים של זמננו כותב אקהרט טולה על התפקיד החיוני שתפסו הפרחים בהתפתות התודעה אנושית:

  גילוי של יופי בפרח יכול לעורר את בני האדם, ולו לרגע קט, ליופי שהוא חלק חיוני של הווייתם הפנימית ביותר, של טבעם האמיתי. ההכרה הראשונה ביופי הייתה אחד האירועים המשמעותיים ביותר בהתפתחות המודעות האנושית. השמחה והאהבה קשורות באופן מהותי להכרה זו. אף כי איננו מודעים לכך לגמרי, הפרחים מהווים מבחינתנו ביטוי צורני של מה שגבוה ביותר, מקודש ביותר…. הפרחים – שהם ארעיים, אתריים ועדינים יוצר מהצמחים שמהם צצו – יהפכו למעין שליחים ממלכה אחרת… (אשר) הביאו את ניחוחם ממלכת הרוח.

(אקהרט טולה, ארץ חדשה, בתרגום לביאה ולירו, אופוס, 2006, עמ' 2.)

בעונה זו אנו עדים לאחת הפריחות המשונות ביותר והמרוממות ביותר בעולם הטבע: פריחתו של פרח השום הארצישראלי. פרח נדיר זה צומח מתוך סדקים שבסלעים בספר המדבר, ומוגדר כ"מין אנדמי לארצנו" (החי והצומח של ארץ ישראל, משרד הביטחון, כרך 11, עמ' 223). הקור, השחור והדוחק שבסדק מעודדים את פריחתו. וכאשר הוא פורח, מתנשא לגבוה גבעול ירוק, עז ודקיק. שם הוא מתפצל לצרור גבעולי-משנה הנושאים עלי כותרת לבנים דקיקים ועדינים.

העדינות המוחזקת בראש מורם גבוה; הצמיחה מתוך החושך והלבלוב מתוך הסדקים; הביטוי הצורני של המקודש ביותר שבסיסו ושורשו בתוך הסלע; כל אלו מזכירים לי את הפרחים שנקטפו בשירי הזיכרון, את המציאות הישראלית של "בין החצב והקברים", ומלחשים לי על סודות וגילויים מעולמות שמעבר. נראה שהשום הארצישראלי לא צמח משום-מקום, אלא הוא נטוע היטב באתוס הישראלי וחקוק שם כמו בסלע.

"יש פרחים" בארץ ישראל. "אלף פרחים שמשמחים כל לב בשלל פריחות", ומעידים על זיכרונות עבר, מציאות הווה, ומציאות מתהווה. אלו פרחים שיישארו איתנו בתוך המנגינה ומחוצה לה עד אינסוף. אך יש גם פרחים שהם עצמם האינסוף – פרחים שהם גילוי צורני לעולמות נסתרים של סדקים ושל אביב שחיים עמוק בתוכנו ובעולמות רחוקים וגדולים מאיתנו.

ויש פרחים

שהם האינסוף,

שהם המנגינה.

 

ואני,

את יופיים

ראיתי עין בעין

בלי לקטוף.

 

להנציח את הנצח

בעין המצלמה

זה לשמר לובן בן חלוף

הצומח מתוך דמעות האבן

ולהביט שוב ושוב

לאינסוף בעיניים

ולדעת כי שם האלוהים.

מי מפחד מישראליות יהודית?

העוז – ולא המבוכה – הוא המאפיין הבולט של יצירתו החדשה של קובי אוז "מזמורי נבוכים". מדובר באלבום שכולו שיר הלל לפן היהודי (או ליתר דיוק לפנים היהודיים, בדגש על הריבוי והגיוון) המסתתר מאחורי הישראליות הכי מוכרת ויומיומית. בפשטות שלעתים מתעלה לכדי פיוטיות אוז חושף צרור תמונות מחיי המאמין החילוני/מסורתי ושוזר בהן אינטראקציות בין-מגזריות היוצרות מכלול שהוא כמו הד למרקם החברתי של הרחוב הישראלי. הטקסטים, כמו ההלחנות והעיבודים המוסיקליים, לרוב לא מתנשאים מעל רמת הרחוב הישראלי, אבל באלבום שבו האחדות החברתית והשורש המשותף מתנגנים ללא הרף אין זו בהכרח תכונה רעה.

אוז מחבר בקלילות ובטבעיות בין טקסטים ותכנים של קודש ושל חול, כמו שהוא מחבר בין דמויות ממגזרים שונים בחברה. רגעים של מסע אישי – כמו ההקלטה של פיוט בפי סבו המושמעת על רקע התפילה האישית של אוז הצעיר המתכתבת איתה – מוצגים לצד חוויות ובקשות כלליות בזכות הנטייה הטבעית והחיננית של אוז לא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, הרוח הטובה שורה תמיד. הנימה ההומוריסטית והיכולת לשמר טון של הומור עצמי מצילים את האלבום ממלכודות הציניות, הביקורתיות והפוליטיקה שהתרגלנו אליהן בהקשר של כל שיח יהודי-ישראלי. נדמה שאוז מתייחס בשווה אל כולם ופותח את לבבו באהבת ישראל במובן הכי רצוי. מי שרוצה דווקא למצוא עקיצות וסטריאוטיפים יכול בוודאי למצאם – אך כלפי כולם כמעט במידה שווה.

בשמיעה רציפה של התקליט נדמה שהיה אפשר לוותר על שניים-שלושה מהשירים, הנותנים תחושה כמעט מייגעת של "עוד מאותו דבר". האחידות הסגנונית מתנועעת במשהו בין הפיוט המזרחי לניגון החסידי, כאשר פזמון אחד של "יבה-ביי-ביי" מתחלף די בקלות עם משנהו, וחלק מהסלסולים נשמעים כמו הרגל מוחצן של הזמר. מי שאינו מקשיב לעומק יכול ברגעים מסוימים לחשוב שמדובר בעוד אלבום רִי"ר (רוק יהודי רדוד) סתמי, במיוחד כאשר מתנגנות להן מילים מהמקורות.

הפשטות החיצונית מגיעה לשיא שלילי בשיר "געגועיי לגעגועים", המבטא רעיון אציל וחשוב בלבוש של שיר מזרחי "סתמי"-משהו. אולם גם השיא הנמוך הזה נסבל איך שהוא בהאזנה למכלול היצירתי המשדר אמינות, ואפילו שֶגֶב. אוז מצליח לחדש, ואף להעמיק, בלי לשבור את בריתו עם קהל מאזיניו הרגיל, ועדיין עם תקווה לפרוץ לקהלים חדשים. לצד הטקסטים המיובאים ישירות מהמקורות, אוז אינו נבוך לשלב תפילות אישיות בדיבור ישיר ואישי לאלוהים בשפה יומיומית (כולל בקשה מאלוהים לשלוח ד"ש לסבו ז"ל), עיצוב מחדש של חוויות-יסוד דתיות (כולל גרסה אישית לסיפור חלום יעקב, או שיר הקרוי, כמו נלקח מסידור חדש, "תפילת החילוני", או תיאור חוויית טבילה בגוף ראשון), פרשנות ניו-אייג'ית למסגרת חיי הדת היהודית ("זלמן, זה לא אתה… מתי כבר תכונן יחסים עם עצמך?"), ואף שורות ליריות-פזמונאיות עם החריזה האוזית המשעשעת.

כך נמנע אוז מן הכבדות המאיימת – או לחילופין הקיטש המתקתק –  שבהוצאת 'אלבום יהודי' בידי זמר חילוני, ומגיש לנו את גרסתו הדי-משכנעת ליהדות שווה-לכל נפש. אולי זו דרכו להתחבר מחדש ל"מתינות הספרדית" של סבו המוזכרת בשיר "אלוהיי", כגישה יהודית שאבדה מהעולם. ואולי תרומתו הגדולה למיינסטריים הישראלי תהיה בהוכחה שיהדות אפשר גם בקלילות. ובשמחה. ואפילו בהומור.

אלוהים, שיר חדש אשירה לך: רוק ישראלי בדיאלוג עם אלוהים

פורסם במוסף "שבת", עיתון מקור ראשון, כ"ח בשבט תש"ע, 12/2/10
 
לפני כמה חודשים השתתף דוד ד'אור כזמר אורח באירוע שהפקתי במסגרת דתית. כמה דקות לפני עלייתו לבמה ד'אור שאל אותי אם במקרה יש לי כיפה יפה להשאיל לו. את הכיפה האהובה הוא שכח בבית והוא העדיף שלא לעלות לבמה עם כיפת הבר-מצוות הלבנה (כלשונו) שהייתה לו בתיק. בהיעדר כיפה מכובדת, ומתוך הזדהות עם אדם כה מוקפד ומסודר במראהו החיצוני, הצעתי לו לעלות בגילוי ראש: "אלוהים אוהב כנות", הסברתי לו, "הכי חשוב שתרגיש 'אתה', ותרגיש בנוח. וחוץ מזה, אותי אישית הרבה יותר מרשים ומרגש לשמוע זמר ללא כיפה שר טקסטים מהמקורות".

ד'אור קיבל את עצתי, אחרי שהבטחתי לו שאם יהיו תלונות או הערות אשא במלוא האחריות בעצמי. הוא כבר התרגל לחבוש כיפה בהופיעו בפני קהל דתי בתוכנית של שירים מהמקורות, מתוך כבוד למקורות ולקהל. אלא שהמנהג הזה זיכה את ד'אור בשלל שמועות בדבר חזרתו או אי-חזרתו או כמעט-חזרתו בתשובה. ככה זה. היום כל זמר שנתפס עם כיפה – אפילו כמחווה פשוטה של כבוד והזדהות – חשוף למערך של שמועות על היותו 'הבא בתור' בגל התשובה, וזוכה לעתים אף לנימה של גינוי אם מתגלה שהכיפה יורדת עם הירידה מהבמה.

סיפור כמעט הפוך אפשר לספר על אביתר בנאי, שכבר הודה באשמה, והכיפה אצלו הפכה לחלק בלתי נפרד מהחזות – לא כגימיק, גם לא כמעשה של נימוס, אלא כדרך חיים. ובכל זאת סיפרה לי חברה כיצד בהופעה של בנאי בצפון הארץ הקהל התאכזב ואף חש מרומה. הם באו לשמוע את המלחין-משורר של "לילה כיום יאיר", שנעשה להם בתקליטו זה מורה-דרך רוחני – ואילו בנאי החליט להקדיש את רוב ההופעה לשיריו מן האלבומים הקודמים, והעז להתנהג על הבמה כמו כוכב רוק ולא כמו רבי חסידי. אכן, אם כבר חזרת בתשובה, כל מה שיצרת קודם לכן לא מתקבל בקהל של שומרי מצוות.

שני הסיפורים ההלו, של ד'אור החילוני ובנאי הדתי, מדגימים את מידת השפעתם של קודים חברתיים – ובעיקר חבישת הכיפה – על התייחסותם של בני המגזר הדתי לאמנים 'מחפשים' ולתופעה הכללית של 'חזרה למקורות' שהתפשטה כמו מגפה בשנתיים האחרונות. הציבור הדתי, עושה רושם, מתקשה לקבל אמנות כאמנות, וממתין לראות מה עומד מאחורי כל יוצר, או יצירה, בתקווה לגאולה שלמה בדמות חזות מושלמת של חזרה בתשובה, שהיא לעתים תנאי לקבלת היוצר לתוך התרבות המגזרית.

במאמר זה אני רוצה להאיר צד פחות מדובר בתופעת החזרה למקורות ברוק הישראלי – תופעה שיש בה חידוש של ממש. תופעה שיש בה משום היענות לקריאתו של דוד המלך "אלוהים, שיר חדש אשירה לך", והראויה להתייחסות רבה יותר מצדו של מי שמבקש תרבות יהודית כנה ומקורית שאינה תלויה בכיפה. לצד החידושים האינסופיים של טקסטים, פיוטים וניגונים מן המקורות היהודיים העתיקים – המשתרע מהרוק של ברי סחרוף, דרך הפופ של משפחת בנאי ועד לג'אז של אבישי כהן-קונטרבס – הולך ונבנה ברוק הישראלי הכללי ז'אנר חדש, המתבסס על דיבור ישיר ומקורי אל האלוהים.

'נקודה טובה' של  שולי רנד  הפתיע את הקהל הרחב לפני שנתיים. כבר אז חשו רבים שיש כאן חידוש של ממש, החורג מתחום עשייתם של זמרי ה'רוק היהודי' המגזריים, ושהצלחתו הבין-מגזרית של רנד אינה קשורה רק לקשרים בתוך הברנז'ה. רנד היה אולי הראשון להוציא אלבום שלם של טקסטים אישיים ומקוריים המולחנים בהתאמה אישית המאפיינת את האותנטיות המצופה מזמר-יוצר במוסיקת הרוק. מכאן למדנו שרוק יהודי אמיתי לא די שיהיו בו מרכיבים 'יהודיים' ומרכיבים רוקיסטיים, אלא עליו להיות מכלול שאין להפריד בין מרכיביו. מסורת ההדבקה של טקסטים מן המקורות לגרוב קצבי עם סולו גיטרה אינה יכולה לספק את הסחורה בעולם סגנוני הדורש הגשה אישית וישירה של תכנים אמיתיים, נועזים ואף מתריסים בביצוע כן ונוקב.

השנה זכינו לשני אלבומים נוספים הראויים להיכלל בז'אנר המהפכני הזה, פרי עטם של שני יוצרים-מבצעים של מוזיקת רוק שבחרו לבטא את זיקתם למסורת היהודית ביצירה מקורית שכולה משלהם. אביתר בנאי, בתקליטו 'לילה כיום יאיר' (הד ארצי, 2009), ואביב גדג' באלבומו 'תפילה ליחיד' (התו השמיני, 2009), זכו השנה להצלחה מסחרית שחצתה מגזרים וחדרה לתוך המיינסטריים של הרוק הישראלי. בין השניים יש פער ברור על הציר שבין פופולרי (בנאי) לאלטרנטיבי (גדג'), אך לשני האלבומים משותפת היותם דיאלוגים ישירים ואישיים עם האלוהים.

אצל בנאי וגדג' כאחד בולטת המקוריות והחופשיות של הטקסטים ושל המנגינה המתאימה עצמה לתכנים. בהקשר של הרוק, סגנון המקדש את האותנטיות, יש כאן אמירה חשובה. פן נוסף המשותף לבנאי וגדג' והמעגן את מיקומם עמוק בתוך מסורת הרוק הוא הנימה האישית-אינדיבידואליסטית של יצירותיהם. שניהם חושפים חוויות אישיות ומדברים אל אלוהים בגילוי לב (אצל בנאי שיאה של התופעה הוא בשיר 'אבא', ואצל גדג' – בשיר הנושא של האלבום, 'תפילה ליחיד').

אצל שני היוצרים יש התייחסות גלויה לפער שבין החוויה האישית והמציאות הקשה לבין השלווה שכביכול מובטחת לאדם המאמין. שניהם חושפים פצעים, ולעתים אף מתריסים נגד הכאב, האלימות, והצרימה של המציאות. האמונה כנושא והמסורת כדרך חיים משתזרות בשיריהם, ומכל אחד מהאלבומים אפשר לחלץ מסר כולל העולה לא מהרצועות הנפרדות כביכול, אלא מהמכלול שלהן. הצלחתם של בנאי וגדג' לנהל דיאלוג ישיר עם אלוהים, תוך הקפדה על הכללים האסתטיים של מוסיקת הרוק במיטבה, מסבירה ומצדיקה את הצלחתם החוצה גבולות מגזריים.

היה אולי נחמד ובוודאי דידקטי לקטלג את בנאי כבן ה'צדיק' ואת ג'דג' כ'רשע', בהתאם למצב הכיפה ומידת האופטימיות המיידית של כל אלבום. אך אמנות טובה מחויבת למסרים מורכבים יותר, ועיון מעמיק יותר מדייק לא רק במסרים הטמונים בכל אלבום, כי אם במצבם הרוחני של המאזינים המאמינים, החיים בעולם העכשווי ומתמודדים עם אותן מציאויות שבנאי וגדג' מתארים. בצלליות של אור מול חושך, לילה מול יום, שני היוצרים מתארים מאבק קיומי המתנהל תחת אפו של האלוהים. נוכחותו של האל היא הפתרון הקיומי האפשרי היחיד שאליו שני היוצרים נושאים את עיניהם ואת תפילתם.

שני האמנים נגעו במוטיבים של מסורת ודת כבר באלבום הקודם (בנאי ב'עומד על נייר', הד ארצי, 2005, וגדג' יחד עם חבריו ללהקת 'אלג'יר' ב'מנועים קדימה', בארבי רקורדס, 2004). אלבומים אלה, שבהם אמירות כלליות יותר וממוסגרות פחות, שוזרים פה ושם דימויים ואזכורים של אמונה, וסממנים של חיי מסורת הנרמזים בציטוטים מזדמנים ואביזרים חולפים בתוך הקשר רחב. כבר שם בנאי עסוק במלחמת האור בחושך: "כשהלב נשבר זורח אור גדול", "להדליק את השמש בצחוק בכי ומנגינה", "לסלק את החושך עם טיפה של אור" ועוד. אך עדיין אין האור מקבל משמעות מפורשת של נוכחות אלוהית או אמונה דתית. אצל גדג' ציטוטים כמו "כל העולם כולו הוא גשר צר מאוד" ביחד עם אזכורים של הישיבה, התפילין, והתבטאויות כמו "הייתי רוצה להגיד תפילה" שזורים בתוך מכלול מסחרר של חולי, שבו ההתגלות האלוהית יכולה להתפרש כהזיה במקרה הטוב וכאפוקליפסה במקרה הרע. ניצנים אלו פורחים באלבומים שהיוצרים הוציאו השנה לכדי קשר מהותי יותר עם אלוהים.

'לילה כיום יאיר' הוא מסע בחיפוש אחר האור – אחר השיר החדש והנקי. הלילה, החושך והחולשה הם מצבים זמניים שהיוצר מתמודד איתם. ברוב שירי האלבום מנסה היוצר לעודד את עצמו, לחזק את עצמו, ומשתמש באמצעים של אור – המתנה ליום חדש, לשמש, לאש – של מים ושל מוסיקה כדי להתחזק. המתכונת הבסיסית של רוב השירים היא של תיאור מצב קשה (במונחים של חושך, תהום, נפילה, זרות, עצב וכאב), ומולם האמונה המחזקת בביטויים של אור, מים, ונוכחותו של האלוהים.

רוב השירים הם תהליכיים: פותחים בקושי ומוצאים בדרך את הנחמה, או לפחות את האלוהים. המוסיקה ממחישה את הניגוד על ידי שינויי טמפו, התעצמות התזמור והמקצב, ושינויים ברגיסטר ובכיוון המלודי הכללי מירידה לעלייה. לעתים שינויים אלה מנגידים בין בית לפזמון, ובמקרים אחרים הם נבנים כתהליך הדרגתי של התעצמות. כך מדגים בנאי, בווריאציות על מצבים של ניכור, חוסר ודאות ומשבר, כיצד אדם מאמין מסוגל למצוא תקווה גם אל מול הייאוש, וכיצד במצב קיומי של אמונה, גם הלילה הכי חשוך יכול להאיר כמו אור היום.

לא פעם מדגיש בנאי את ה"קפיצה" הנדרשת מהמאמין – זריקת עצמו אל תוך הידיים של האלוהים, מתוך שחרור מוחלט ואמונה מלאה שיש מי שיתפוס אותו. בדיבור הכי ישיר של בנאי לאלוהיו – בשיר הפותח 'אבא' – מבקש בנאי אהבה, ביטחון ואפילו הדהוד האמונה: שאלוהים יאמין בו כמו שהוא מאמין בעצמו. בקשה זו היא נקודת הפתיחה למסע שהמשכו בגילויים חוזרים של נחמה – נחמה המצויה בעצם הדיאלוג, בעצם נוכחותו של אלוהים והזמנתו להיות חלק פעיל ושותף בחיי האדם.

נוכחות אלוהית זו מורגשת לא פחות ב'תפילה ליחיד' של אביב גדג', על אף המורכבות היתרה של המסרים ושל האלבום. גדג', כמו בנאי, מרבה לתאר מצבים של חושך. מוטיבים של כאב ושבר מודגשים אצלו בתיאוריים פיזיים של אלימות, סכינים, פצעים, שריפות וסדקים. המוסיקה של גדג' – נועזת ומדויקת הרבה יותר מזו של בנאי – אלימה לא פחות מהמילים. היא מספקת המחשה מעמיקה לטקסטים הקשים, ולעתים קרובות מוסיפה עליהם.

האלוהים שבאלבום נתפס לפעמים על פני השטח כאלוהים "שלכם" או "שלהם", וחיי החברה המאמינה נצפים מבחוץ כעוברים "דרך תהום ואלפיים בורות / שרק נראים כמו הבטחה". תמונות מחיי המסורת פזורים ברחבי האלבום, לעתים כתמונות ציניות חריפות של חיים משפחה וקהילה. האב היושב בראש השולחן מתואר כ"מאמין ונשאב, אוכל ונשכב על הספה" וכ"טוען פסוקים, עסוק בפרטים… עושה את עצמו מתפלל". הבדידות הקיומית אינה פוסחת על האדם המאמין שיכול "לטבוע בשקט" של "מוצאי החג, שבתות בלי אף אחד", ו"סוף החג" שבו "כולם הלכו בבת אחת".

ביחס לבנאי, גדג' נראה ציני ועוין בסירובו להאמין באור שבקצה המנהרה בפשטות המאפיינת את 'לילה כיום יאיר'. גדג' אינו מפחד להודות שבמציאות אולי "כבר לא נחיה באושר", וש"כל סירות ההצלה טבעו בדרך לכאן". הוא מביט לקשיים ולצדדים המכוערים של החיים ישר בפרצוף בלי רחמים. מהבחינה הזאת הוא משלח באלבומו "אש לא מרוסנת של אמת בלי חסד" שלכאורה שמה אותו במקום "הכי אבוד והכי רחוק" ביחס לאמונה. אולי מכאן הגיעו כמה מבקרים למסקנה כי מדובר באלבום "הכי חילוני" של השנה.

משפט מפתח המעמיד את גדג' בהשוואה ישירה ואמיצה עם אביתר בנאי מופיע בשיר הסוגר את אלבומו, שיר הנושא: 'תפילה ליחיד'. "ובבוא הבוקר לעיני השמש", כותב גדג', "האמונה לבדה לא מספיקה אף פעם". בעוד בנאי פותח את אלבומו בפנייה ישירה ובבקשה אישית ליצירת ברית של אמונה הדדית עם האלוהים, גדג' שומר את הפנייה הישירה הכי נוקבת לסוף, ומתקשה להגיע להדדיות שקטה עם האל. גם בשיר המכונה תפילה, הפנייה של גדג' היא בעיקר לנמענת אישה, והתיאורים קשים לעתים מנשוא. בקרשנדו נרגש צועק היוצר "לך תוכיח שאתה חי כשאתה לא בטוח בזה" וחוזר שוב על המשפט. מתוך ייאוש הוא מטיל ספק אפילו בעצם קריאתו: "וגם אם אני אצעק מי ישמע אותי", שמהדהד במילים דומות משיר קודם המכריזות שלפעמים "רק מתפללים / גם אם אין מי שיקשיב".

הנקודה הזאת של הספק היא בעיניי הנקודה החזקה והכובשת של 'תפילה ליחיד'. בניגוד לבנאי המקבל –  אם לא בפשטות אז לפחות בשלמות – את כל החושך של המציאות, ועובד מתוך אמונה כדי להפך חושך לאור, גדג' מאדיר את הספק. מעטים חושבים על זה שההבדל בין 'ידיעה' ל'אמונה' טמון בַּספק. מהבחינה הזאת ההתמודדות של גדג' היא אמונית לא פחות, ואולי אפילו יותר, מזו של בנאי. היכן שבנאי מתעקש על פתרון – פתרון שלעתים תלוי בעצם הימצאו של האל – גדג' מתמודד עם מציאויות שאין להם פתרון, ומוציא מתוכן צעקה.

עצם ההתעקשות על התפילה נוכח כל הכאב והספק מעמידה את גדג' אל מול פני האלוהים, גם אם הוא עצמו מתקשה לראות זאת. לצעוק כשאתה בטוח שמישהו מבין ומאזין, זה אולי קל יותר. גדג', לעומת זאת, זועק ומתפלל גם בלי להיות בטוח שיש בזה תועלת. הוא עומד מהצד ומנתח את המציאות בעין ביקורתית וקשה, אולי במעין קרב פנים מול פנים עם האל או עם קהל מאמיניו. גדג' משוחח עם הבורא מתוך עמדה מתריסה אך משתוקקת – עמדה המציבה אותו בדיאלוג ישיר עם האל, ממש כמו אברהם ומשה שידעו גם הם להתריס נגד מציאויות קשות. גישתו של גדג' אמנם אינה דידקטית, אך היא משקפת אמת רגשית של חיי האמונה.

התמודדותו של האדם המאמין עם העולם העכשווי לא תמיד קלה. יש המחבקים את האמונה כסוג של 'פתרון קסם', נוסחה אוטומטית שיש בה כדי להפוך כל "כאב" ל"הזדמנות להירפא". אין ספק שזה מתכון לדרך חיים אמונית שיש בה כדי להעניק משמעות ואפשרות גם למצבים הקשים. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהקושי שיש לרבים לקבל נוסחאות קסמים שכאלו, בוודאי באופן טוטלי. אל מול מציאויות קשות וחריפות לפעמים אפילו האמונה איננה מספיקה. חייו של האדם המאמין הם חיים של התמודדות. ואמנות אמונית ראוי לה לא לעסוק רק בפתרונות, כי אם בהתמודדויות ובצעקות שהן לפעמים מולידות. את זה גדג' עושה מצוין.

בסופו של דבר, גם מי שמעדיף את השלווה המובטחת של בנאי, וגם מי שמעדיף את התמונה המעורערת של  גדג', מרוויחים מהנימה האישית והמקורית של יוצרים שלא הסתפקו במקורות קיימים, אלא חיפשו להביע משהו רענן ואותנטי מהעולם העכשווי. המקוריות וההתמודדות הן תכונות שבהן ראוי לה למוסיקה יהודית – ולאמנות יהודית בכלל – להתחזק ולהתחדש. בנאי וגדג', כמו רנד לפניהם, נותנים דוגמה אישית של המשמעות העמוקה של להיות יוצר יהודי כפי שהיא התפרשה לאורך ההיסטוריה, עוד לפני שהמגזריות השתלטה על הזהות ועל היהודיות. אמן מאמין משוחח עם אלוהיו, ויצירה יהודית היא יצירה המתמודדת בדיאלוג ישיר לא רק עם העבר כי אם גם עם ההווה.

פעם נוספת: הצמד המוסיקלי מהסרט "פעם אחת" בדיסק חדש

קורה לפעמים שפוגשים אדם ונוצר חיבור מיידי ועמוק. לא תמיד ברור איזה צורה תלבש מערכת היחסים, ובאיזה אופן החיבור יתממש, אבל תחושה חזקה של משהו חזק עומדת תלויה באוויר שביניכם. סיטואציה כזאת מתרקמת בין שני גיבורי הסרט "פעם אחת" (אירלנד, 2006) בגילומם של גלן האנסרד ומרקטה אירגלובה. השניים, שנפגשים סביב שירת הרחוב הפרועה של האנסרד, מרחפים על גבול הרומנטיקה בקשר הנבנה על הבנה הדדית מעמיקה ואינטואיטיבית וסביב עניין מוסיקלי משותף. הקשר, המתממש באמצעות עשייה מוסיקלית משותפת, נידון להיות פרק חולף בחייהם של השניים – משהו שהיה חייב להיות, אך לא יכול להיות יותר מאשר לאותה "פעם אחת" של שיתוף פעולה, קרבה ואמפתיה, שבזכותה כל אחד יחזור לחייו שלו מחוזק יותר ועשיר יותר.
 
אין זה סוד שמערכת היחסים המוצגת בסרט אינה רחוקה ממה שהתרקם במציאות בין שני השחקנים-מוסיקאים. בגלגולים שונים של ידידות, שותפות מקצועית, וחברות, הפך הצמד האנסרד את אירגלובה לתופעה מוכרת ברחבי אירופה והעולם – תופעה שהולידה לא רק את הסרט ואת הפסקול המשובח, כי אם גם להקה, ועכשיו דיסק חדש פרי עטם של השניים בביצוע להקתם "העונה הטובה", או The Swell Season.
 
שמו של הדיסק החדש – Strict Joy, שמחה נוקשה – לקוח מתוך פואמה של המשורר האירי ג'יימס סטפנס, אשר מודפסת בעמודים הראשונים של חוברת הדיסק. השמחה הנוקשה מתוארת שם כרגש זך ומיוחד הנולד מתוך העשייה האמנותית. את כל העצב והאבל מתרגם המשורר ליופי, וכך, אומרת הפואמה, הופך הצער לשמחה – שמחה שמקורה בהנאה האסתטית, כמו גם בתחושת האמפתיה שבשיתוף האנושי.
 
מנקודת המוצא הזו, מרשה לעצמו זוג היוצרים-מבצעים לצלול לתוך סבך של קשרים אנושיים לא ברורים, המלאים בתסכול ובכאב. נדמה כי תריסר השירים שבאלבום מלבנים ומבררים את אפשרויות הקשר הזוגי בין שני אנשים שיש ביניהם חיבור עמוק אך בחייהם הנוכחיים אין הם מצליחים לממשו. חוסר החלטיות, חוסר מנוחה ונטייה לנפילות הם מוטיבים שמשותפים לאלבום הזה ולפסקול הקודם. הטקסטים עשירים בדימויים, ישירים ולעתים נועזים. לעומת "פעם אחת", קולו של האנסרד נשמע כאן מעודן-משהו, וגם העיבודים המוסיקליים חסרים משהו מהמצלול הצבעוני המגוון והחי של אז.
 
נשמע שחיי הלהקה מיסדה במשהו את השניים, וחבל. בכל זאת, משהו מהטעם של אז נשמר בביצוע התוקפני של השיר הפותח "Low Rising"'  אל מול העדינות והלחש בשירים כמו "In These Arms" או "I Have Loved You Wrong". אולי האיזון והגיוון, כמו הפשטות החיננית, שאפיינו את שילובם של השניים בפס קול היו באמת עניין של "פעם אחת".